חידושי הרי"מ על קידושין ה׳

« חידושי הרי"מ על קידושין ג׳ ע״א חידושי הרי"מ על קידושין ו׳ ע״ב »

1 תוספות על יבמות פתח ↗

רב אמר יש חופה לפסולות - נראה לר"י לפרש לפי שיטת הקונטרס דפליגי בחופה בלא כסף דרב ושמואל סברי כרב הונא דאית ליה בריש קידושין דף ה. דחופה קונה וקאמר רב דכי היכי דקנו קידושי חופה בכשרות הכא נמי קני בפסולות ועדיפא מקידושי כסף דאפי' ר"א ור"ש דאמרי דקידושי כסף לא פסלי בחופה דקרובה לביאה מודו כדקאמרינן בדיחויא דמילתא דרמי בר חמא ולא שייך כאן דיו דהא דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה מדרבנן והחמירו חכמים בחופה יותר לפי שקרובה לביאה וטעמא דרב משום דסבר דבפסולות נמי שייך שארו וכי היכי דקרינן בה שארו על ידי חופה שאחר קידושין לשוייה נשואה לענין השקאת סוטה דבעינן תחת אישך דהיינו נשואה ולענין נערה המאורסה לאפוקי מסקילה לחנק קניה נמי בלא כסף לשוייה ארוסה ושמואל אמר אין חופה לפסולות דחופה לא מהני אלא בכשרות דחופה קירוב ביאה הוא ולא מהניא אלא בראויות לביאה אבל בפסולות שאין ראויות לביאה לא וחופה דלאחר קידושין נמי לא מהניא בפסולות לשמואל דלא שייך בהו שארות וקירוב ביאה מדמייתי מההוא שלא שטיתי ארוסה כו' סייעתא לרב דמיירי בחופה שאחר הקידושין ורמי בר חמא דקאמר דיש חופה לפסולות באנו למחלוקת כו' פליג אדרב ושמואל ואתא למימר דליתיה לדרב דפסל לכולי עלמא וליתא דשמואל דאמר דלכולי עלמא לא פסלה אלא כי היכי דפליגי בקידושין ה"נ פליגי בחופה כן צריך לפרש לפי שיטת הקונטרס ולא רצה לפרש דאיירי בחופה שאחר הקידושין דא"כ לא מצי שמואל למימר דלכולי עלמא לא פסלה דהא פסולה וקיימא משעת קידושין לר' מאיר ואין לפרש בחופה שאחר קידושין וכגון שלא היה הפסול בשעת קידושין כגון שנעשה פצוע דכא אחר הקידושין או כהן גדול שקידש קטנה ובגרה תחתיו דבכהאי גוונא נמי מיפסלא כדמוכח בבעיא דלקמן יבמות דף נט. בכהן שקידש קטנה ובגרה תחתיו לפירוש ר"י שם ד"ה מהו וממאי דאמר בהערל לקמן יבמות עה. דאפי' לרבי יוחנן דמוקי מתניתין דאם לא ידעה אפילו כר"מ משמע דוקא בנשואה שכבר אכלה אבל ארוסה לא אין ראיה דהתם בבת ישראל מיירי שאינה אוכלת אלא מכחו ולכך לא תתחיל לאכול על ידי נישואין פסולין אבל בת כהן לכהן איכא למימר כיון דאכלה מקודם אוכלת נמי לאחר שנפצע ולא מסתבר נמי לאוקמי בארוסה שכבר אכלה בהגעת זמן כמשנה ראשונה וכר' יוחנן דאמר היכא דכבר אכלה דלא מפסלא משום שימור ביאה פסולה לר"מ דדוחק להעמיד פלוגתא כמשנה ראשונה ועוד דמשמע דאיירי רב ושמואל בפסולות דמתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקשיא לר"י על פירוש הקונטרס דלישנא דקאמר רמי בר חמא לר"מ דאמר קידושין פסלי חופה נמי פסלה משמע דאיירי בחופה שאחר קידושין דאי בחופה בלא כסף הא חופה נמי קידושין היא ולא הוה ליה למימר סתם קידושין אלא כסף ושטר ועוד הקשה ר"ת דלפירוש הקונטרס אתו רב ושמואל דלא כהלכה דלא קיימא לן כרב הונא מדאמר בריש קידושין דף ג. ושם מניינא דרישא למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה למעוטי מאי וקאמר נמי בגמרא התם דף ה: ורב הונא כסף באישות לא אשכחן כו' משמע דאין הלכה כמותו ועוד הקשה ה"ר י"ט מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אבל לכשרות יש חופה ואמאי הא רב הונא יליף דחופה קונה מהצד השוה דכסף ושטר וביאה והשתא איכא למפרך מה להצד השוה שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דבכי האי גוונא שייכא פירכא כדאשכחן בפרק קמא דמנחות דף ו. גבי טריפה לגבוה ובבבא קמא דף מ: גבי שור האיצטדין ואין לומר דלא חשיבא פירכא משום דחופה דפסולות אינה קרויה חופה דמכל מקום פירכא היא כדפריך התם מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה כו' ונראה לר"י כפירוש ר"ת דבחופה שאחר קידושין איירי רב ושמואל ואנתאלמנה או נתגרשה דמתניתין קיימי רב אמר יש חופה לפסולות ואם נתאלמנו או נתגרשו אחר חופה פסולות לכולי עלמא כיון דיש חופה וחופה חשיבא כביאה לפסול לעולם ושמואל אמר אין חופה לפסולות והוי נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין דכשרות אפילו לר"מ והא דלא קבעי ליה אמתניתין דנתאלמנו או נתגרשו משום דאפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש קיימי והא דאמר רמי בר חמא לרבי מאיר דאמר קידושין פסלי ה"פ כיון שמחמיר כל כך דאפי' בקידושין לא אכלה כמו כן יחמיר בחופה בנתאלמנה או נתגרשה שלא תאכל לעולם וכו' ולפירושו נמי רמי בר חמא פליג אדרב ושמואל:

4 כתובות פתח ↗

מִשּׁוּם אֵיבָה. בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מְנָלַן? דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּמָצֵי מְזַבֵּן לַהּ, אֲבָל נַעֲרָה, דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּן לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דִּידַהּ הָווּ! מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָווּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דְּאָבִיהָ, אֶלָּא הָא דְּזַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְמִימְסְרַהּ לְחוּפָּה, הֵיכִי מָצֵי מָסַר לַהּ? הָא קָמְבַטֵּל לַהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אֵימָא דְּיָהֵיב לַהּ שְׂכַר פְּקַעְתַּהּ. אִי נָמֵי דִּמְסַר לָהּ בְּלֵילְיָא. אִי נָמֵי דִּמְסַר לַהּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. אֶלָּא: קְטַנָּה לָא צְרִיכָא קְרָא — הַשְׁתָּא זַבּוֹנֵי מְזַבֵּין לַהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִיבְּעֵי?! אֶלָּא כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְנַעֲרָה. בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״. וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה ... וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאָב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָב אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: בִּשְׁלָמָא בַּעַל, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירֵי, דְּאִם כֵּן מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, אֶלָּא אָב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר — דְּמִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק? בְּלָאו הָכִי פָּרֵיק לַהּ! וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אָב נָמֵי מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק. סָבַר: כִּיסָא נְקִיטָא עִילָּוַהּ, תֵּיזִיל וְתִפְרוֹק נַפְשַׁהּ. נִיסֵּת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁהוּא אוֹכֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב לָהּ פֵּירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים שֶׁיָּבוֹאוּ עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ — מֵתָה, לֹא זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, וּמִן הָאֵירוּסִין — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. לְמַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — כְּרַבָּנַן. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. מַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא מִדִּידֵיהּ לְדִידַהּ, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. אֲבָל מִדִּידַהּ לְדִידֵיהּ אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֵי, דְּמִשּׁוּם אִיחַתּוֹנֵי הוּא, וְהָא אִיחַתַּנֻי לְהוּ. חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ, לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. פֵּירוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּפִירְקוֹנָהּ תַּחַת פֵּירוֹת, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ. לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: מֵיכָל לָא נֵכְלִינְהוּ, אַנּוֹחֵי נַנְּחִינְהוּ. דְּאִם כֵּן, מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא עֲדִיפָא. זִימְנִין דְּלָא מָלוּ, וּפָרֵיק לַהּ מִדִּידֵיהּ. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר אַבָּיֵי: תִּיקְּנוּ מָצוּי לְמָצוּי, וְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי לְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר מְזוֹנוֹת מִדְּאוֹרָיְיתָא, דְּתַנְיָא: ״שְׁאֵרָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — זוֹ עוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ״ — זוֹ עוֹנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיְעַנְּךָ וְיַרְעִיבֶךָ״.

5 קידושין פתח ↗

וּבֶן בַּג בַּג? גַּבֵּי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לָא שַׁיַּיר בְּקִנְיָנַהּ, הָכָא, שַׁיֵּיר בְּקִנְיָנַהּ.

6 תוספות על קידושין פתח ↗

חופה שגומרת אינו דין שתקנה - וא"ת נימא דיו אסוף דינא דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר בב"ק דף כה. היכא דמיפריך קל וחומר לא אמר דיו והכא אי אמר דיו מיפריך קל וחומר דלאחר כסף לא איצטריך וא"ת לדידן דאמר דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף מק"ו דחופה מה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף:

10 קידושין פתח ↗

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְרַב הוּנָא – כֶּסֶף מִיהָא בְּאִישׁוּת לָא אַשְׁכְּחַן בְּעַל כׇּרְחָהּ.

11 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אני לא אדון קרן מקרן - לדבריהם קאמר להו דלדידיה לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו וא"ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין הזיקו מצוי כ"כ דבחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא נזקא קנסא ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר שהקיל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן דמ"מ שייך למפרך שפיר כדמשמע לקמן דבעי למילף כופר שלם בתם בחצר הניזק מנזקין דרגל ופריך מה לנזקי' דרגל שכן ישנן באש וי"ל דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת לחייבו ברה"ר והכי דיינינן ק"ו ומה שן ורגל שאין חומרות מועילות לחייבו ברה"ר נ"ש כו' ובפ"ק דזבחים דף י. גבי שוחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול מק"ו דשוחט חוץ לזמנו דכשר ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת אע"פ שאין חומרא זו מועלת לחוץ לזמנו לפסול חומרא שהחמירה תורה שאני דכיון שהחמירה תורה חומרא זו החמירה חומרא אחרת וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו כל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל וי"ל כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד שייך לומר דיו שפיר וא"ת בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף לה: אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה והשתא נימא כמו שאינה דוחה את העבודה אלא בשב ואל תעשה כך אל תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה ממנה בשום מקום:

13 תוספות פתח ↗

15 ר"ן על כתובות פתח ↗

או שפירסה נדה. איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד כדאמרינן לקמן דף ד. דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ולאו בת חופה היא ומשום הכי אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ולפי זה אין מכניסין את הכלה לחופה עד שתטהר והרב בעל העיטור הוסיף ואמר שאין מכניסין אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות ע"ל בר"ן פ"ה סי' רסו והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן דף ז. רבי אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא איכתיבה כתובה אמר להו אתפשוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי בית דין יש לה וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה דף מג: הואיל וברשותו נכתבים משום דאורחא דמלתא הוא לכתוב קודם כניסה לחופה הילכך אפילו אם תמצא לומר דחופה היינו יחוד כיון דלא מתסרא ביחוד בלא כתובה שרי לכנסה לחופה אבל פירסה נדה כיון שאסורה להתיחד אי חופה היינו ייחוד לאו בת חופה היא ומיהו בדיעבד מהניא דכיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו דף נז: דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אע"ג דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעה מינייהו אבל לכתחלה אין מכניסין אותה לחופה עד שתטהר אי חופה היינו יחוד כמו שכתוב במקצת מקומות. ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דף יב. ע"ש דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שמנהגן היה שלא לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה כיון שלא שאל ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת:

18 כריתות פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָסָבַר: כִּי יָהֵיב אִינִישׁ מַתָּנָה אַדַּעְתָּא דִּמְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ, כִּי לָא מְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ הָדְרָא לְמָרַהּ.

20 בבא מציעא פתח ↗

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי! כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי.

22 גיטין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הֲרֵי הוּא חֶרֶס״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵ״הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״; ״הֲרֵי הוּא הֶפְקֵר״?

32 גיטין פתח ↗

אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ: הֱוַי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטְיַת הָתָם, וְכִי מָטְיַת הָתָם הֱוַי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה, וְקַבִּלִי אַתְּ גִּיטִּיךְ.

34 תוספות על גיטין פתח ↗

מתני' השולח. גט שנתתי לך בטל הוא - לרבי דאמר בטלו מבוטל נקט הגיע בשליח אורחא דמלתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו אבל בפני ב"ד שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת ר"ג ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין אי נמי היא גופה אתא לאשמועי' דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל: ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין - וא"ת פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח וי"ל דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך א"כ אינו רוצה לבטלו א"נ הוה חיישינן להחמיר משום דלמא לצעורה קא מיכוין קמ"ל דלא חיישינן: איהו דלא טרח אדעתא לצעורה - משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול: מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל - ורבא דאמר לקמן גיטין דף לד. דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן שם וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל קדושין דף מט: בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ"ע כי שמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין דף נ דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו: והאמר רבה בר איבו א"ר ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כו' - ול"ג רבה בר אבוה א"ר ששת דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת: מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום - תימה דבפרק בתרא דכריתות דף כד. גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשרי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים ב"מ דף עו: דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש"י פי' בכריתות דף כד. דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א"כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום: להולך לאו כזכי דמי - בגט לא שייך לומר הולך לאו כזכי דאפילו זכי נמי לא מהני ולא נקטיה אלא לסימנא בעלמא לומר כי היכי דלא מהניא הולך בגט לא מהני נמי במתנה: מאי שנא מהרי הוא הקדש - תימה דבריש אין בין המודר נדרים דף לד: משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר דלא אמר כלום דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא מיבעיא לן ועמד בתיקו: רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו - תימה והא ריש לקיש ור' יוחנן דפליגי בריש האומר בקידושין דף נט. משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתני' דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה כו' וכתיבת גט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וי"ל דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה: התם דיבור ודיבור הוא - מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפירוש אינו מבוטל מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע דהכא לאו דיבור ודיבור הוא אלא דיבור ומעשה וגם מדקאמר גט גופיה מי קא בטיל משמע דאין לו כח לבטל אבל בקידושין בריש האומר דף נט. אין שם כל זה האריכות וכתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה משמע דאם ביטלו בפירוש מודה רב נחמן דבטל וכן צריך לומר דגט לא חשיב מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה דאי לאו הכי תקשי לרב ששת כדפירשנו לעיל ומדקאמר בפ"ב לעיל גיטין דף יח. גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר"ש מיכן עד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרי' בפ"ב ועוד דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה: ורב נחמן אמר בפני שנים דלתרי נמי ב"ד קרי להו - אין לומר דרב נחמן לטעמיה דאמר בפ"ק דסנהדרין דף ה: משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהם דין דהא רבא לית ליה התם דף ג. דשמואל ועל כרחך רבא אית ליה הכא כרב נחמן דאמר בפני שנים דהא פליגי ר' יוחנן ור"ל בסמוך בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת ורבא פסיק בריש החולץ יבמות דף לו. בכולי הש"ס כר' יוחנן לגבי דר"ל לבר מתלת ור' יוחנן קאי כרב נחמן ועוד אמר בירושלמי דסנהדרין רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ שם דף מו: נמי א"ר יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וע"כ צריך לומר אף ע"ג דתרי אין דיניהם דין כיון דפרוזבול סגי בתרי קרי להו בית דין ואם תאמר בפ' זה בורר סנהדרין דף ל. דפריך גבי אודיתא דילמא ב"ד חצוף כדשמואל דאמר שנים שדנו כו' בלאו שמואל נמי איכא למיפרך דהא ר' יוחנן ורבא לית להו דשמואל וקא סברי דלתרי בית דין קרי להו וכי האי גוונא נמי פריך גבי קיום שטרות בפ"ב דכתובות דף כב. וי"ל. דהתם כיון דבעינן שלשה באודיתא וקיום שטרות אין שייך לגבי ההוא מילתא לקרות לתרי ב"ד מש"ה קאמר דלמא לא בעי התם ג' כדשמואל. ואם תאמר ומאי נפקא מינה השתא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו הא תיקן רבן גמליאל שלא יהו עושין כן ואומר ר"י דנ"מ לרבי דאמר לקמן אם ביטלו מבוטל ופסק לקמן רב נחמן כוותיה ומודה רבי דאם ביטלו בפני ב' לרב ששת או בפני אחד אפי' לרב נחמן דאינו מבוטל דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל לא היה מבוטל דדוקא בפני ג' לרב ששת מבוטל דליכא למיחש לממזרות אבל בפני שנים דאיכא למיחש לממזרות לא ולרב נחמן אע"ג דבפני שנים איכא למיחש לממזרות כדאמרינן בסמוך ואפ"ה הוי מבוטל מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה: לתרי נמי ב"ד קרי להו - וא"ת דבספ"ב דיבמות דף כה: גבי מיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ודייק טעמא דב"ד הוא הא בי תרי לא והא אמר הכא דלתרי נמי ב"ד קרי להו ואור"י דהתם דייק מדלא קאמר מפני שהם שנים אלא תלי טעמא בב"ד ש"מ דלא סגי התם בתרי א"נ מיאון דומיא דחליצה וב"ד דחליצה היינו ג' ולא אתי כמאן דמכשיר חליצה ביחיד דחד לא מקרי ב"ד ואיכא נמי רננה: לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים - כמו שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרין שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת וקמשמע לן דחשיב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינין נזכרים בתוך התורף של פרוזבול דכתיב ביה הכי בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני ופלוני ופלוני עדים וחתומים למטה הדיינים ובקונטרס פי' בענין אחר: ובי תרי לית להו קלא - וא"ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי"ל מפני תקנת עגונות: ובי תלתא אית להו קלא - ואע"ג דמלוה על פה לא גבי ממשעבדי אפילו הלווהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף כדאמרינן בחזקת הבתים ב"ב דף מב. ואין רגילות להודות לבני אדם אלא כופר לכל השואלים ממנו והא דאמר הכא דבי תרי לית להו קלא וגבי מוכר שדהו בעדים אמרינן בחזקת הבתים שם דף מא: דגובה מנכסים משועבדים הכא בעינן גילוי מילתא טפי: ושמעה וידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא - אע"ג דבדין לא מינסבא חשיב עגון דהכי נמי אמרינן בפ' כל הגט לעיל גיטין דף כו: ובדין הוא אפי' טופס לא לכתוב אלא זימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא שביק לה ואזיל ומיעגנה ויתבה: כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש - ולכך אומר בשעת קידושין כדת משה וישראל: ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה - הקשה ה"ר שמואל אם כן יחפה על בת אחותו וכשיבואו עדים שזינתה ישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח ופקעי קידושין ונמצא שהיא פנויה ואומר ר"י דלא קשה דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה ועוד הקשה רבי' שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזינתה והא התראת ספק היא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו ועוד יכולין ממזרים ליטהר ואומר ר"ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאם לא כן נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת נזיר דף מב. והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו ומה שהקשה אם כן יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרין ליטהר אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קדושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אבל אם ברור לנו שלא נתכוין לכך לא חיישינן אם יכולים ליטהר: רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה - וא"ת מנא ליה להש"ס דסבר לא בטלה כולה ויכול לבטל היינו אפי' לכתחילה דלמא סבר בטלה כולה ואפילו הכי יכול לבטל בדיעבד דהא לעיל אית ליה בטלו מבוטל דמלשון יכול לא מצי למידק שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בפרק הזהב ב"מ דף מט. דאמר האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך יכול פשיטא אלא אימא מותר לחזור בו וי"ל דמשמע ליה מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפי' לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפילו רבי מודה דאינו מבוטל אפילו בדיעבד כדפרישי' לעיל דדוקא בפני ג' לרב ששת או בפני שנים ביחד לרב נחמן הוא דמבוטל א"נ אע"ג דביטלו בב"ד אומר רבי דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות שאם יוודע לשליח קודם הנתינה לא יתננו לה או לאשה קודם שתנשא לא תנשא אבל כאן אפי' כשידעו כולם וגם האשה שביטל הבעל מקצת מן העשרה פעמים יטעו ויהיו סבורים שאחרים לא נתבטלו ותנשא ע"י גיטה ולכך אם היה סובר בטלה כולה היה מודה דאינו מבוטל ולפ"ז אתי שפיר מה שמסתפק הש"ס הי כרבי והי כרשב"ג אפילו למאי דמוקמינן פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה דאפי' קי"ל כרבי בביטלו מבוטל בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב"ג דאינו מבוטל דאפילו רבי אי הוה סבר בטלה כולה הוה מודה באומר לעשרה שאינו מבוטל אבל מתוך פירוש הקונטרס משמע דלרשב"ג דבטלה כולה אף זה מתקנת רבן גמליאל ועל כרחך למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי ולפירושו שמשוה אותם מה שמסתפק הש"ס הי כרבי והי כרשב"ג היינו דוקא לפי מה דמוקי פלוגתייהו בצריכי בי עשרה למשלפה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה אין להסתפק דאי קי"ל בביטלו מבוטל כרבי תו לא מצי למיפסק באומר לעשרה לגמרי כרבן שמעון בן גמליאל דאפי' קי"ל כוותיה דבטלה כולה במאי דקאמר שאין הביטול מועיל אפי' דיעבד לא קי"ל כוותיה ומיהו אם משמעות דאינו יכול דקאמר רשב"ג לא משמע דיעבד אלא דאתא לאפוקי מדרבי דשרי אפי' לכתחילה אתי שפיר דמסתפק אפי' ללישנא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה ומ"מ לרשב"ג אפי' בדיעבד אינו מבוטל כדפירש בקונטרס מכח ההיא דלעיל דקאמר א"כ מה כח ב"ד יפה: צריכי בי עשרה למשלפה - ואפי' אותם שנים שביטל יכולין לכתוב ותימה כיון דמדאורייתא יכול לבטל אפי' שלא בפניהם אמאי תקנו חכמים שלא יועיל ביטול לגבי אותם שנים עצמם וי"ל כיון שהוצרכו לתקן שאין ביטול מועיל לגבי אחרים תיקנו נמי שלא יהא לו כח לבטל בזה הגט כלל: אמר רב יוסף ניחזי אנן - אע"ג דרב יוסף אית ליה הכא דביטלו אינו מבוטל קאמר רב יוסף בפ"ק דקידושין דף יב: דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא אע"ג דאינו מבוטל דמ"מ הרי מוציא לעז על הגט כי היכי דמנגיד אמאן דמקדש בשוקא או בביאה אע"ג דליכא איסורא: וחזר רבי ועשה כרשב"ג - וא"ת מנא ליה משום דחזר בו התם דחזר בו נמי ממאי דאמר ביטלו מבוטל דלמא ההיא דשום הדיינים דמי טפי לביטלו שלא בב"ד דהתם מודה רבי דאינו מבוטל דאמרי' מה כח ב"ד יפה כדפרישית לעיל וי"ל דרב יוסף מדמה להו משום דלא איפלגו רבי ורשב"ג אלא בהני תרי מילי במה כח ב"ד יפה בשום הדיינין ובביטול הגט בב"ד ולכך מדמה להו אהדדי ומסתמא כשחזר מזה חזר נמי מזה: ליבדרו איבדורי - אפי' למאן דמוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה דייק שפיר דבהא קי"ל כרבי דלדידיה ליכא למימר דלבדורי איבדור דכיון שיכול לבטל זה שלא בפני זה לא יועיל פיזור דיבטל כל אחד שימצא בפני עצמו עד שיבטל כולן אבל לרשב"ג דאין יכול לבטל זה שלא בפני זה אין בביטולו כלום אפי' מבטל כולם כל אחד בפני עצמו אע"ג דהשתא ליכא למיחש דלמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי ויהבי לה לא הוי ביטול עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה: יתומין שבאו לחלוק כו' - אומר ר"ת דוקא שניהם רוצים אבל אחד רוצה ואחד אינו רוצה לא והיכא שלא באו שניהם אלא אחד והשני אינו בפנינו אמר ר"י דחולקין דהא בריש פרק ב' דקידושין דף מב. מייתי לה אחלוקת הארץ שהיו שם כמה יונקי שדים ומיהו אין ראיה גמורה משם דלאו לגמרי מדמי לה דחלוקת הארץ היתה על פי הדיבור והיו שם אורים ותומים משום הכי הגדילו אין יכולין למחות ובפרק אלמנה ביבמות דף סז: דאמר כולם זכרים יאכלו אע"ג דשמא ימצא עובר זכר דעבדינן תקנתא כדרב נחמן נמי אין ראיה דהתם שאני דאע"פ שלא בא כי אם האחד עבדינן להו תקנתא לפי שיש תקנה גם לעובר ומתעלה חלקו בכך במה שיאכלו עבדים של אלו בתרומה שלא ימותו ברעב: בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם כו' - אר"ת וכן ר"ח דבוררים להם ב"ד דצריך שומת ב"ד ואפוטרופוס מעמידין להן לשמור לכל אחד חלקו בפני עצמו דעד עתה היה שומר הכל ביחד ובוררין ע"י גורל דאין טריחותא להטיל גורלות ואפילו בגורל שייך לברור חלק יפה כגון אם יש שלש שדות דטוב שיטול כל אחד ואחד שדה אחת ויהיה חלקו בבת אחת ממה שיחלוקו כל שדה לג' חלקים וכמה ענייני ברירות יש בו בחלונות וסולמות ודרך ודוקא בדבר שאין שייך בו גוד או איגוד חולקין ומדקדק ר"ת דאי חולקין אפילו בדבר ששייך בו גוד או איגוד אמאי דחיק בריש האיש מקדש קידושין דף מב: '. יכולין למחות ברוחות הוה ליה למימר דיכולין למחות בגוד או איגוד והא דלא קאמר יכולין למחות אם טעו בפחות משתות דמכרן קיים משום דלא מסתבר שיאמר שמואל אם הגדילו יכולין למחות בשביל טעות דפחות משתות דמודה שמואל ויש ליפות בכך כח ב"ד דהוי כמאן דלא טעו כלל אע"ג שיכולין למחות ברוחות בזה אין ליפות כח ב"ד דאין זה תלוי בשומא וכ"ש דאם נפרש דמכרן קיים ומחזיר האונאה דאתי שפיר ומיהו יש לדחות דחדא מינייהו נקט ומההוא דיבמות דפרק אלמנה דף סז: דמשמע שעושים תקנה לכל העבדים שיאכלו בתרומה שנותנין לבנים כל העבדים וחלק אחד נותנים לעובר כנגדן אין להוכיח דחולקין אפילו בדבר ששייך בו גוד או איגוד כגון העבדים דשאני התם דמתעלה חלק העובר בכך במה שעבדים אוכלים בתרומה ויש לעובר בכך חלק יפה יותר ועוד לא לכל העבדים באנו לעשות תקנה אלא לחלק הבנים שנולדו ועוד ה"מ . שיש שדות שיכולין ליתן לעובר כנגד העבדים שיש כח לב"ד לעשות כן כדאמרי' בהניזקין לקמן גיטין דף נב. ושותף הבא לחלוק שלא בדעת חברו מספקא לר"י אם יכול לחלוק הקרקעות ששייכא קפידא ברוחות ואין לדקדק מהא דאמר בפ' בית כור ב"ב דף קו: אלא מעתה הני בי תלתא אחי דקיימי ואזול תרי מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת דמשמע שהחלוקה קיימת אע"ג דבקרקע מיירי שהחלוקה שבקרקע קיימת איכא למימר היינו כשחזר וחלקו עמו נפל לו בגורל אותו חלק עצמו שנפל לו בתחילה כשחלקו השנים בלעדיו דאז קיימת חלוקתם אבל מ"מ חוזר ומטיל גורל עם שניהם כאילו באים לחלק בתחילה: התם ממונא הכא איסורא - וא"ת א"כ היכי דייק לעיל ממה שחזר רבי ועשה כרשב"ג בההיא דכתובות דף ק. דחזר בו נמי ממאי דאמר ביטלו מבוטל הא איכא לחלק בין איסורא לממונא וי"ל דרב נחמן דאמר הלכה כרבי בשתיהן הוא דמפליג בין איסורא לממונא אע"ג דרבי גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא היכא דטעו מ"מ רב נחמן מפליג אליבא דרבי אפי' בממונא דטעו דהא רבי גופיה חזר בו בכתובות והכא פסיק רב נחמן כוותיה אבל הנהו דלעיל לא מפליג וכי פריך הכא דרב נחמן אדרב נחמן היה יכול להקשות והא רבי גופיה הדר ביה מביטלו מבוטל כדמוכח ההיא דכתובות אלא דניחא ליה לאקשויי דרב נחמן אדרב נחמן גופיה ועי"ל דהכא מחלק בין איסורא לממונא דלא טעו אבל לעיל מדמה ממונא דטעו לאיסורא ובפ"ב דקדושין ד' מב. ובכתובות בפ' אלמנה דף ק. פריך ארב נחמן דפסיק התם הלכה כחכמים מההיא דיתומים שבאו לחלוק דאית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה ומשני הא דטעו הא דלא טעו ורבי ודאי כשחזר בו מההיא דכתובות חזר בו גם מביטלו מבוטל והא דפסיק רב נחמן כרבי בביטלו מבוטל משום דאיהו פוסק בההיא דכתובות כחכמים: ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא - היינו לפי סברת אביי אבל רבא קאמר לעיל אטו לבטולי גיטא קבעי לקיומי תנאי קא בעי ולא פליג רבא הכא: וכל שום שיש לו - בטופסי גיטין של ה"ג כתוב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי משמע שלשון זה היו כותבין בגט ואין נראה לר"ת דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה וכשכותב בגט וכל שום וחניכה נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה לכך נראה לר"ת וכל שום שיש לו דקתני במתני' היינו כל שמותיו בפירוש ותיקן ר"ת לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך כדאמרי' בגמרא שרה דמיתקריא מרים אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי. והא. דקתני בגמ' בשמו שביהודה ושם דגליל. עמו משמע קצת כפי' ר"ת: והוא דאתחזק בתרי שמי - שאלו לר"ת על מומר לעבודת כוכבים שגירש את אשתו ולא נכתב בגט אלא שם של יהדות ולא שם של עובד כוכבים והשיב ר"ת חלילה להזכיר שם עובד כוכבים בתורת משה וישראל והביא ראיה מדאמר בתוספתא פ"ו גר ששינה שמו לשם עובדי כוכבים וגרש בו כשר וה"ה במומר דשם יהדות כשר אף לכתחלה וכתב חניכתו וחניכתה אמרי' לקמן. דכשר ופי' בערוך. אע"פ שלא נכתב שם מובהק. וכה"ג מפרש מתני' דבפרק בתרא לקמן גיטין דף פז: וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן היינו שהיו כותבין חניכתו וחניכתה והא דקתני בברייתא דבסמוך דאינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בב' המקומות חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשני שמותיו אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל דאז צריך לכתוב שניהם מקום הכתיבה ומקום הנתינה דאותן שבגליל לא יכירו שם דיהודה ויאמרו שלא גירש ויוציאו לעז על בניה מן השני אבל בהוחזק בשני שמות במקום אחד כשר בדיעבד אפי' באחד מהן ואפי' בחניכה ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום אחד כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוט שרה מרים וכל שום שיש לה משמע דבחד מקום קרו לה הכי והכי וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא מתני' כשהיה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' הרי זו מגורשת אמר רבי יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה טפל כדקתני עד שיגרש אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו כו' אבל בתוספתא. עושה מקום כתיבת. הגט עיקר וכן איתא התם יש לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל ואשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר וכתב אחד מהן כשר רשב"ג אומר אפי' כתב שם דיהודה בגליל ושם דגליל ביהודה כשר ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי והשתא בראשונה היה משנה שמו ושמה קורא שינוי מה שאינו כותב אלא שם אחד משני המקומות לפי שאין מכירין בו במקום אחר ודומה להם שינוי שמו ושמה וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה והא דקאמר בהמגרש לקמן גיטין דף פז: כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן משמע אפילו לכתחלה אין צריך לכתוב שניהם אע"ג דגבי מרים שבסמוך ובירושלמי אמרינן דדוקא בדיעבד כשר צ"ל דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז אי נמי כשהשמות דומין זה לזה שהכנוי דומה לשם לכתחילה כשר אף בכינוי: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה - וא"ת והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ואמר ריש לקיש בפ"ק דבבא בתרא דף ה. חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואמרינן התם הלכתא כוותיה ואפילו מיתמי ליפרע בלא שבועה וי"ל דהני מילי ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא כתובות דף קב: דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבנות אשתו משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אתפסינהו צררי וא"ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא תוך זמנה וי"ל דטפי ה"ל לאשמועינן בדבר שאינו תנאי ב"ד כגון בבעל חוב לאחר זמנו מבאלמנה אע"ג שהיא תוך זמנה כיון דאית לה בתנאי בית דין: מאי איריא אלמנה אפי' כ"ע נמי - ואי משום דבעי למיתני סיפא דנמנעו מלהשביעה הוה ליה למיתני אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את אלמנה ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבבעל חוב ולכך נקט רישא נמי באלמנה: אלמנה איצטריכא ליה - וא"ת אלמנה נמי תנינא בהכותב כתובות דף פז. הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וי"ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע"ג דבכתובות פ' אלמנה דף צז: אמרינן דגרושה נמי בעי חן מ"מ לא שמעינן מינה אלמנה דגרושה נהי דאיכא חינא הויא אחר זמנה אבל אלמנה אית בה תרתי דתוך זמנה ואיכא נמי חינא ועוד דדרך תנא להשמיענו כשאין צריך להאריך בשביל כך יותר אע"פ שכבר השמיענו במקום אחר כדאשכחן בריש ברכות דף ב. ובשאר דוכתי: לא היו ימים מועטים - וא"ת ומאי טעמא איענש הא אמרינן בפ"ג דשבועות דף כו. האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשקרא אישתבעי ואמר ליה את לבך אנסך וליכא למימר דלא ממעט קרא התם אלא למפטר מקרבן אבל עונש איכא כדאשכחן בפ"ב דנדרים דף יז. גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד למיפטריה מקרבן וחד למיפטריה מלאו והכא דליכא אלא חד קרא למיפטריה מקרבן אבל עונש דשבועת שוא איכא דהא לבך אנסך משמע ולא נשבעת לשקר ועוד דבפ"ג דנדרים דף כה: מייתי דרב כהנא ורב אסי אשבועות שגגות דתניא בגמרא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות ומפ' שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דמשמע דמותרות ואפי' עונש ליכא ולא דמי לנשבע לבטל את המצוה דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעי לן ב' קראי אחד למיפטר שוגג מקרבן ואחד למיפטר מזיד ממלקות וכשפטר שוגג לגמרי פטרו מעונש ומקרבן וה"ה גבי האדם בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי וי"ל דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה: דמוריא היתרא - ולכך נמנעו מלהשביעה שעונש שבועה מרובה אלא בהדרה דלא חמיר כולי האי והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כל כך: לא שנו אלא בב"ד - פי' בקונטרס דחמירא משום דהויא באנקוטי חפצא ואיכא עונש טפי והא דאמר בהכותב כתובות דף פח. אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא לא כמו שפי' בקונט' שם דנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן לענין אנקוטי חפצא דאפי' שבועה דרבנן הויא באנקוטי חפצא כדפי' הקונט' בעצמו כאן אלא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמו שמפרש בערוך דשבועה דאורייתא הויא בכבוי נרות ועוד בריש שבועת הדיינים שבועות דף מא. מפרש חילוק בין דאורייתא לדרבנן ובההיא פירקא מפרש מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן והתם לא מידכר חילוק דכבוי ולאנקוטי חפצא: ונודרת ואוסרת פירות שבעולם עליה שלא קיבלה מכתובתה כו' - ל"ג כל פירות דאע"ג דנדר חייל אף על דבר שאינו יכול לקיים כדאמר בפרק שני דנדרים דף טו. גבי קונם עיני בשינה דפריך ואי לא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר והא דנדרי הבאי מותרים כדאמר בפרק ג' דנדרים דף כד: לאו משום דאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים כגון דאמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד אלא לפי שאין דעתו לומר ממש גמל ולא ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים קורא כקורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קורא כעולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק דבריו ודוקא שבועות הבאי אסור מדרבנן דהחמירו משום דכתיב בה לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפילו לא אמר כל הפירות אלא אסר עליה חד פירא שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא מ"מ הכא ל"ג כל פירות דאע"פ שעוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר מכין אותו וישן לאלתר אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמפרש בסמוך וא"ת בפ' בתרא דנדרים דף פט: דאמר ההוא גברא דאמר תיתסר הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו' ואתא רב אחא ושבשיה ואנסביה. איתתא ושרקיה טינא כדי שלא יהנה מן העולם מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כיון שאין יכול בסוף לקיים וי"ל דדוקא בשעה שנודר אם אי אפשר לו לקיים עובר לאלתר אבל התם בשעה שנדר היה יכול לקיים דאפשר לו שלא ישא אע"ג דכי אנסביה אין יכול לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה: גט יבמין הוה - פי' בקונטרס שנתן לה גט לפוסלה על האחין וכתובתה על נכסי בעלה הראשון וקשה דלא היה להם להזכיר גט דלא ניתנה כתובה ליגבות עד שתחלוץ והיה להם לכתוב שחלצה ואמר ר"י גט יבמין הוה דלאחר שנתייבמה גרשה היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמי אחיו: אבל נשאת אין מדירין אותה - וא"ת וידורוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ולרבי אליעזר דאמר בפרק נערה המאורסה נדרים דף עה. ודף . עו. שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור אתי שפיר דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור אבל לשאר תנאי קשה וי"ל שאינה חוששת אלא בנדר שעל ידה היא עומדת באיסור כל ימיה וא"ת ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי דאז אין יכול להפר כדאמר. בפ' נערה המאורסה נדרים דף עט. וי"ל דחיישינן שמא יפר. לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי וא"ת וידירוה על דעת רבים דאין לו הפרה כדאמר אמימר לקמן וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלרב הונא ברבים יש לה הפרה ה"ה על דעת רבים דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפילו בלא חרטה כך יכול להפר בלא דעת רבים וכי פריך ודלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים אלא דבלאו הכי משני שפיר ועי"ל דרב הונא לית ליה דאמימר והא דאמר אמימר אפי' למאן דאמר יש לו הפרה לא קאי ארב הונא אלא אדרבנן דרבי יהודה דמתניתין דתנן לקמן גיטין דף מה: . ר' יהודה אומר. כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר משום פריצותא שנדרה נדר שאין לו הפרה ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקלקולא ורבנן פליגי ואמרי לא יחזיר משום קלקולא ולא מפלגי בין ידעו רבים ללא ידעו בו רבים אלמא יש לו הפרה וכן משמע התם דקאמר לרבנן אטו התם מי חייל עלייהו שבועה כלל משמע דלרבנן יש לו הפרה וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה א"כ ע"כ לא בכל ענין אמרי רבנן דלא יחזיר דבעל דעת רבים ליכא קלקולא א"כ ברבים נמי מנא ליה דסברי דיש לו הפרה וי"ל דברבים שהזכיר רבי יהודה אם איתא דלרבנן אין לו הפרה הוו להו לרבנן לפרושי ולחלק ולומר איפכא מדר' יהודה אבל בעל דעת רבים אין לחוש דלא איירי בה רבנן דר' יהודה נמי לא הזכיר על דעת רבים ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו לרבנן למתני דיחזיר דלפעמים יש היתר בעל דעת רבים כגון מדעתם של אותם רבים או לדבר מצוה ואיכא קלקולא אבל ברבים אם איתא דאין לו הפרה הוי להו למתני דיחזיר דמילתא דפסיקא היא דבשום ענין אין לו הפרה למ"ד אין לו הפרה לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות תדע דמעשה גבעונים לדבר מצוה היה: ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה - משמע דאדרב הונא פריך אבל אי לאו דרב הונא לא הוה קשיא ליה אמתני' ולמאי דפרישית דרב הונא פליג אאמימר אתי שפיר דאמתני' ליכא למיפרך דהא איכא למימר דמדרינן לה על דעת רבים אבל לרב הונא לא מצי לשנויי הכי אבל למאי דפי' דגבי חכם מודה רב הונא דאין לו הפרה בלא רב הונא הוה מצי למיפרך אמתני' וי"ל דלא מצי למיפרך אמתני' בלא רב הונא דאיכא למימר שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו אבל לרב הונא דקאמר ניסת אין מדירין אותה ואין מועיל להדירה על הככר שאינה חוששת כיון דאינה באיסור כל ימיה כי לא ניסת נמי ניחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולין להפר שלא בפני היתומים הא אמרי' בנדרים בפ' ר"א נדרים דף סה. דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף ממשה וצדקיהו במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו שהיה חסיד גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ועוד דטעם דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים דאמר התם בפ' השותפין המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה ור' יהושע בן לוי אמר מפני החשד ואתא הדא פלוגתא כהלין פלוגתא דתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירא ר"ע אומר אין צריך לפרט את מעשיו פי' מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ"ד מפני החשד פי' שלא יחשדוהו שעבר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה ולא חשד דלא ידעי אם קבלה כלום מכתובתה והא דיליף ממשה וצדקיהו היינו כר' יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני בושה ליכא: קסבר צריך לפרט את הנדר - בירושלמי משמע דהכי קיימא לן דההוא דאתא קמיה דר' בון אמר ליה התיר לי נדרי אמר ליה מאי נדרת א"ל נדרית דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת לנדר התרתיהו לך וא"ת בפ' שום היתומין ערכין דף כג גבי מקדיש נכסיו והי' עליו כתובה ובעל חוב דקאמר ר' אליעזר כשהוא מגרשה ידור הנאה ור' יהושע אומר אינו צריך ומפרש דפליגי בנדר שהודר ברבים דרבי אליעזר סבר דאין לו הפרה ור' יהושע סבר יש לו הפרה ואינו צריך דקאמר היינו דאינו מועיל וא"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי אמר לשמעתיה דכיון דרב הונא סבר צריך לפרט אמאי אינו מועיל וא"כ הא דרב הונא דצריך לפרט הויא כתנאי ומיהו לא קיימא התם מסקנא הכי: תנן הנושא נשים כו' - ה"ה דמצי למיפרך ממתניתין דהכא: ותני עלה נודר ועובד יורש ומגרש - קשה לר"י דאמאי הוצרך לאתויי ותני עלה לפרוך ממתניתין גופיה דקתני פסול עד שידור הנאה ואי אמרת אין צריך לפרט הנדר ליחוש דלמא כו' ונראה לי דאמתניתין הוה מצי למימר דפסול מלעבוד אפי' גרשה עד שידור הנאה שלא יקח לעולם נשים פסולות יותר. ולכך לא שייך למיפרך ליחוש דלמא כו' כיון דכבר גירש תו ליכא למיחש דלמא ישאל על נדרו כדי ליקח נשים פסולות אבל הא דתני ועובד ומגרש פריך שפיר כיון דעדיין לא גרשה יש לחוש דלמא אזל לגבי חכם ושרי ליה ולא יגרש: אמר אמימר הלכתא אפי' למ"ד כו' - במכות דף טז. גרסי' ברוב ספרים אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ולפי גירסא זו משמע דכן הלכה דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאי דגרס נמי אפי' למ"ד כו' שלא בא לפסוק בהודר ברבים מ"מ מדפסק בעל דעת רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ"ש על דעת רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בעל דעת רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק היה לו לומר אפי' למ"ד ברבים יש לו הפרה כו' אע"ג דקאמר לעיל דמדרינן ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני ולענין דינא. איתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדרי' רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בערבי פסחים פסחים קז. אדור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קי"ל הכי: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה - אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה ועוד אומר ר"ת דעל דעת היינו כשאומר על דעת פלוני ופלוני אפי' שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ועל דעת יחיד אע"פ שפרט על דעתו יכול חכם להתיר: והעדים חותמין על הגט כו' - ר"ת מחק מספרו וי"ו מוהעדים ושמא משום דהוה משמע דר"ג תיקן ובגמרא אמר ר"ג תקנה גדולה התקינו משמע דמקודם נתקנה: מי איכא מידי דמדאוריית' משמט שביעית ותיקן הלל דלא משמט - השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר ב"ד היה הפקר כדמשני בתר הכי משום דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא ואע"ג דדרשינן בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך דברים ט״ו:ג׳ ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין מ"מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך. השמטת כספים שצותה תורה ובקונט' פירש דרבא קאי נמי לשנויי פרכא דהכא ודרשא דספרי עיקרה אמלוה על המשכון דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב"ד היה הפקר אלא דאקרא קסמיך לה: בזמן שאתה משמט כו' - פירש בקונט' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי' בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו' ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא והא דאמרי' בערכין דף לב: מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן וקשה לר"ת דהיה לו להביא ההיא דירושלמי ואפי' נאמר דסמיך אההיא והך דהכא מייתי משום כספים אכתי קשה בריש מועד קטן דף ב: דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומייתי הך דהכא והתם לא שייך כלל לאתויי אלא ההיא דירושלמי ונראה לר"ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי ואר"ת דבבית שני נהג יובל דאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה כריתות דף יא. ואשמים איל צאן על אשמתם מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר בס"פ המקדיש שדהו ערכין דף כט. ולא מסתבר לומר שהביאו על שבעלו שפחות חרופות בבית ראשון כדאשכחן בספ"ק דהוריות דף ו. שהביאו על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו דבע"ז אשכחן דנחשדו אבל על שפחה חרופה לא אשכחן דנחשדו ועוד דהא נהג בתי ערי חומה בבית שני כדתנן במסכת ערכין דף לא: ומייתי לה לקמן במי שאחזו גיטין דף עד: בראשונה היה נטמן התקינו כו' ואמרינן נמי בסוף המקדיש שדהו ערכין כט. דבתי ערי חומה אין נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג ולא תיקון הלל פרוסבול לדורו שהרי היה בזמן הבית ודהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה שבת טו. אלא לאחר חורבן דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב"ש נזיר דף לב: והא דבעי בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד היה הפקר והא דאמר בסוף ערכין דף לב: מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים: ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית - והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות: אלא אם כן גדול הימנו כו' - וא"ת היכי דמי אי דפשט ברוב ישראל אפי' גדול הימנו אין יכול לבטל כדאמרי' בפרק אין מעמידין ע"ז לו. גבי י"ח דבר שאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן יכול לבטל כדאמרינן נמי התם גבי שמן דרבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל וי"ל דהא קאמר התם וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה משמע משום דהוה תרתי היה להם כח להתיר דלא פשט וגם לא היו יכולים לעמוד בה אבל הכא או פשט ולא היו יכולים לעמוד או היו יכולים לעמוד ולא פשט ואין משמע כן בירושלמי בפ"ק דשבת דאמר התם ר"י בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ור' יהודה הנשיא ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא רבי יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בשם רבי אלעזר בר צדוק מקובלני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הצבור ולא קיבלו רוב צבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא קבלו רוב צבור עליהן אלמא משמע דבהאי טעמא לחודיה סגי ועוד דבריש מגילה דף ב. פריך ואי ס"ד אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה והתנן אין ב"ד כו' והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד וי"ל דדוקא בי"ח דבר אפי' גדול אין יכול לבטל כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להם בנפשותיהם כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה ובכל דבר גדול יכול לבטל חוץ מי"ח דבר והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג דעמדו עליהן בנפשותיהן אפי' קטן יכול להתיר והא דקאמר וסמכו רבותינו אהא דאין גוזרים גזירה על הצבור לא מייתי ההוא טעמא אלא משום דלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנה הוא עליו להתירו אדרבה היה לו להמנות לאסור דאשכחן בכמה דוכתי דראשונים גזרו ולא קיבלו מנייהו ובתראי גזור וקבלו מנייהו בפ"ק דשבת דף יד: ובפ"ק דחולין דף ו. להכי קאמר דלא רצה להמנות לאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כההיא דבפרק כל הבשר חולין קי. דרב איקלע לטטלופוש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפרק תולין שבת קלט. דשלחו ליה בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן: דאלימי לאפקועי ממונא - ר"ת כתב פרוסבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי לקמן גיטין לז. שהיו מקילין רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו אהדדי תנן במסכת שביעית פ"י מ"ה פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומפ' בירושלמי משום דפרוסבול אינו מועיל מה שמלוה אחר כתיבת פרוסבול אלא למה שהלוה קודם זמן הכתוב בפרוסבול ולכך מאוחר פסול דמרויח שלא כדין כל מה שהלוה אחר כתיבת פרוסבול עד זמן הכתוב בו: דכתיב נתן ולא כתיב הסריח - אע"ג דאית ליה למכתב לישנא מעליא מ"מ הוה מצי למכתב עזב: אלא על הקרקע - משום דמלתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאין יכול לכלותו ועומדת בפניו ואע"ג דעציץ נקוב יכול לכלותו לא פלוג רבנן במקרקעי והא דכתבינן אקרקע כל שהוא פי' בקונטרס משום דראוי לגבות בו כל החוב כמעשה דקטינא דאביי ורבינו שמואל פי' משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות וקשה דהא אמרי' כתובות דף ק: דביטול מקח יש להם עד פלגא: מדרבי נתן - הלכה כר' נתן דרבא בפרק כל שעה פסחים לא. לא מתוקמא מלתיה אלא כרבי נתן גבי פלוגתא דלמפרע הוא גובה דאביי ורבא וקיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם ור"ת בתחלה ר"ל דאין הלכה כרבי נתן ושוב חזר בו ואין להאריך כאן: שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט - הא דאמרינן לעיל בפ"ב גיטין דף יח. דאונס קנס ופיתוי שזקפן במלוה משמטין ומפרש דהיינו משעת העמדה בדין אע"ג דמשעמד בדין גבי ממשעבדי כדמוכח בכמה דוכתי וכן כתובה משתפגום ותזקוף משמטת אע"ג דגבי ממשעבדי מ"מ אלים טפי כשמפורש שיעבוד בשטר: דתפיס ליה - פי' בתורת משכון ודרשי' בספרי ולא של אחיך בידך: אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו - אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצרו מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו אלא פריך הלוהו על חצירו ודר בחצירו דאפ"ה משמט כדמוכח בפ' איזהו נשך ב"מ דף סז: דאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת: שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק - ואם תאמר והא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בהאומנים ב"מ פב. ובשלהי פרק הדיינין שבועות מד. והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו כדאמרי' התם והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ואין סברא לחלק בין המלוה להלוהו ועוד בפרק הזהב ב"מ דף מח: ובפ' הדיינין שבועות מד: משמע נמי דאפי' בשעת הלואתו אינו משמט גבי מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דקאמר רשב"ג דאינו משמט פי' מה שכנגד המשכון ורבי יהודה הנשיא סבר דמשמט משום דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא והיינו ע"כ במשכון בשעת הלוואתו דשלא בשעת הלוואתו מאי דמשכן שקיל לגוביינא ואפילו הכי אם היה שוה המשכון כנגד ההלואה אינו משמט וי"ל דמסתבר ליה להש"ס מאחר דקני ליה מדרבי יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שיעבודיה בשעת הלואה דלא משמט דקרינן ביה ולא של אחיך בידך וכן צריך לפרש בפרק כל שעה פסחים לא: דמייתי דר' יצחק גבי ישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דאלים שיעבודיה אפילו בשעת הלוואתו דמיקרי שלך לעבור בבל יראה הואיל שלא בשעת הלוואה קני לגמרי דאפילו מקבל פקדון מעובדי כוכבים אם מקבל עליה אחריות מחייב עליה בבל יראה ועובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אי הוה קני עובד כוכבים מישראל לא מחייב ישראל אפי' משכנו בשעת הלוואה משום דאלים שיעבודיה דלא חשיב מצוי ביד ישראל דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית אפי' קיבל עליו אחריות כדאמרינן בפ"ק דפסחים דף ו. ומיהו בפ"ק דקידושין דף ח:. גבי קדשה במשכון אחרים דמקודשת ומייתי מדר' יצחק צריך לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו מקודשת דבפרק האומנין ב"מ פב. משמע דלא מהני דר' יצחק להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כשומר שכר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא משום דנהנה דקני ליה לקנות בו את האשה וקרקעות או בחליפין וא"כ . בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה: לא שביק היתירא ואכיל איסורא - אומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן אפי' בלא שבועה: לעולם לפני יאוש כו' - לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה ה"ה דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא: דלמא מימנעי ולא פרקי ליה - וא"ת מהאי טעמא כשפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו שני וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו לשם מצוה לשם בן חורין: בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה - פירש בקונטרס לרבו ראשון וכן מגיה ר"ת דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסו' כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג ר' שמעון בן גמליאל אתנא קמא אלא בפדאו לשום בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות: אי לפני יאוש קאמריתו - אע"פ שמסתפק ר' שמעון בן גמליאל בדברי רבנן מ"מ לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש: אבל בחזקה לא - פי' בקונטרס חזקה של עבדות כגון הלבישו הנעילו והרחיצו לרבו כדתניא בפ"ק דקדושין דף כב: וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קני עבד עברי אלא בכסף ושטר כדאמר בפ"ק דקדושין דף יד: כ"ש עובד כוכבים ועוד דאמר התם אשכחן עברי הנמכר לעובד כוכבים הואיל וכל קניינו של עובד כוכבים בכסף ופר"ת הואיל וכל קניינו של עובד כוכבים בע"ע אבל בעלמא קניינו של עובד כוכבים במשיכה לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה לגבי ריש לקיש וכיון דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדמוכח בפ"ב דבכורות דף יג. אלא צריך לפרש דהכא בחזקה של כבוש מלחמה איירי וכן פר"ח: עמון ומואב טהרו בסיחון - וכי היכי דקנו ארצם בחזקה קנו נמי גופם בחזקה: דכתיב וישב ממנו שבי - וא"ת למה לי השתא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון השתא עובד כוכבים ישראל קני עובד כוכבים לעוב' כוכבים לא כל שכן וי"ל דמוישב ממנו שבי לא הוה ילפינן מיניה שום קנין אי לאו דאשכחן דטיהרו ולהכי מייתי לעיל מדריש לקיש דמוישב ממנו שבי לחודיה לא הוה ידעינן ומיהו איצטריך לאתויי לאשמועינן דלא קנוי גופו: ואינהו סבור לפני יאוש הוה - תימה דלמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוה וסברי כרבא דלעיל ולמאי דפרישנא דלרבא מודה רשב"ג לרבנן דלשם עבד ישתעבד לרבו שני ניחא דא"כ היתה שלהם ולא מסתבר שהיו באים לתתה לו במתנה: אלא אפי' גיטא דחירותא נמי לא אצרכה - כאביי ס"ל דלרבא כיון דאמר ישתעבד בעי' גט שיחרור: המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור - אין להקשות א"כ לשמואל למה לי שטרא בעבד כנעני לימא ליה באפי תרי זיל כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף טז. ושם גבי עבד עברי ומאי משני נמי התם דעבד עברי גופו קנוי אכתי יפקירנו דאפי' מאן דצריך בעבד כנעני גט שיחרור היינו כדי להתירו בבת חורין אבל בעבד עברי בלאו הכי מותר בה דהתם. בקדושין ג"ז שם לא קאמר אלא משום דס"ד דעבד עברי אין גופו קנוי ולהכי פריך למה לי שטר דאותו לשון עצמו שכותב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בעל פה ומשני דגופו קנוי ולא מהני הרי את לעצמך שהוא לשון קנין או לשון מחילה בלא שטר ולאותן לשונות צריך שטר אבל הפקר שמסלק רשותו מעליו מהני לשמואל אפי' בלא שטר: כל המשחרר עבדו עובר בעשה - והא דאמר לקמן גיטין דף מ. במי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ומסקינן דאי אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שיחרור וכן בירושלמי אמרי' בהדיא דאי אמר שחררו משחררין התם כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה וחציו בן חורין לקמן גיטין מא: דכופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה כדדרשינן הכא משום מצוה דרבים: גופיה לא קדיש - פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד"ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע"כ לדמי קאמר אע"ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי"ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי' בהמנחות והנסכים מנחות קא. כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה דף ו. דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות - וכן אמר בפרק הנזקין לקמן גיטין נב. גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: הא מני ר"מ היא - הכא משמע דרב דלא כר"מ והא דאמר בפ"ק דערכין דף ה. האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כר"מ וכן בפ' האומר משקלי עלי ערכין כ. דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לר"מ אליבא דר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה ואע"ג דבסוף פ"ק דסנהדרין דף טו. גבי הערכין המטלטלין מפרש רב באומר ערך כלי עלי כר"מ לא סבירא ליה הכי וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית כתובות דף צו. דבעי למימר שמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה אע"ג דבסוף נערה שנתפתתה כתובות נד. אמר שמואל הלכה כאנשי גליל: עבדא כמקרקעי דמי - ולכך אין מועלים בו דאין מעילה במחובר דבפ' הנהנה מעילה יח: ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה והא דאמרי' בפ' המוכר את הספינה ב"ב עט. הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו לא כמו שפי' שם רבינו שמואל שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר אלא כשעקר מן הבור חוליא ונהנה ממנה: קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן - דאין להן יד לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת ב"ב קנו: גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול ואע"ג דאית ליה זכיה במציאה כדאמרינן בהניזקין לקמן גיטין נט: היינו מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך ההוא טעמא וא"ת בפרק לולב וערבה סוכה מו: אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי"ט ראשון דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו דהא בפ"ק דקדושין דף כב: בההוא עובדא דא"ל שלוף לי מסנאי משמע דהוה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה וי"ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני: וכי מי כתב גט שחרור לאלו - אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין והיינו כשמואל דאמר מי שאין לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהן כיון שאין להן יד בעצמן: אלמה אמר אמימר כו' - וא"ת מאי אי הכי כ"ש דלשמואל תקשי דאמימר וי"ל דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא בפרק החולץ יבמות מח. ובפרק בתרא דנזיר דף סב: אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כר' יוחנן רביה ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן. דאבא שאול דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל אבל איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין לו תקנה: הלכה כאבא שאול - אומר ר"ת דהלכה כריב"ל לגבי רבי יוחנן כדמוכח בפרק בתרא דמגילה דף כז. דאמר כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ואע"ג דר' יוחנן פליג עליה התם דייק מדר' יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי: מה אשה איסורא ולא ממונא - וא"ת היאך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה דמה אשה איסורא ולא ממונא אף כו' וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר אם כן לשמואל למה לי שטרא יפקירנו ועוד דאפי' על ידי הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול ואור"י דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה אמרי' איסורא ולא ממונא דומיא דאשה אבל שטר שכתוב בהדיא בקרא או חופשה לא ניתן לה ויקרא יט משוחררת בשטר לחודיה דמקרא מלא דיבר הכתוב ועוד דאיתקש שטר לקנין כסף דכתיב שם והפדה לא נפדתה ועיקר קנין כסף מפקיע ממון כדאמר הכא נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר אבל בכסף לא דפקע ליה כספיה מכי אפקריה: אמר להן לא עשה ולא כלום - פירש בקונט' משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו: משום דהוה ליה כליו של מקנה - אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין דתני' בהדיא בפ"ק דקידושין דף כב: דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין דף ג. ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב ב"מ מז: ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש לקמן גיטין פה: דאתקין רבא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא דהתם לשופרא דשטרא אתקין אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה ובקונטרס פירש בהזהב ב"מ מז. דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין דף מח: דסודרא קני על מנת להקנות הוא: כשרבו הניח לו תפילין - ולא משום דלא מיעביד ליה איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצות עשה שהנשים מברכות אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה: אותו העבד אין לו תקנה - פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל ואין נראה מדאמר לעיל גיטין דף לח. עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין כמו חציו עבד וחציו בן חורין וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין את היורשים משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין ובפ' בתרא דכריתות דף כד: אמרינן דסבר. רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי: צריך ואין לו תקנה - תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל גיטין לח. עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא כופין את רבו אלמא יש לו תקנה: הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי - תימה דלעיל קאמר אדרבי יוחנן אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו כאשתו והכא משמע דבעי גט ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה דהכא אי נמי הכא בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה כדאמר לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים: וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה - לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס דמפרש על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדיל ואע"ג דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלים לקמן גיטין נט. היינו בממון דוקא דהפקר ב"ד היה הפקר אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו כדאמרינן דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול ואע"ג דדרשינן לקמן גיטין דף נב. אתם ולא אפוטרופסי' אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופ' שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים ובלא קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו ליתן לאפטרופא לשחררו דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק ור"ת מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן כדקאמר ביבמות בפ' ב"ש יבמות דף קי. אבל כאשר עשה כן יעשה לו הוי דינא כדאשכחן בס"פ השואל ב"מ דף קא: ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרין אותן לאחרים ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא קרקושי זוזי אלא משום דמי חזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר דדוקא ביוצא בראשי אברים איכא דמצריך שטר משום דכתיב ישלחנו כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף כד: אלא לפי שנעשה על כרחו של אב צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה: חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר - האי חיישי' הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו לעיל גיטין דף יט:: הודאת בעל דין כו' - בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא כדמסיק ולא פליגי. הקדש חמץ ושחרור כו' - פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא כדמשמע בערכין דף כג: ובפ' אע"פ כתובות דף נט: נמי אמרינן שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כו' משמע דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואור"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע"פ כתובות דף נט: ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה דף סו: דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד משום דהוו בכלל הקדש והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו ב"ק יא: דאין בעל חוב גובה ממנו התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו שם כיון דאית ליה קלא ונזהרים הלקוחות ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה פסחים דף לא. וקונמות בפ' אע"פ כתובות דף נט: אבל מת וע"ז ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב ובפרק המניח ב"ק דף לג: דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר' ישמעאל כדמפרש בפרק המניח שם מודה רבא דלמפרע הוא גובה ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות וי"ל דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב כדאמר בפ' אע"פ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר כתובות דף ע. פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה והא דאמרינן בפרק אלמנה יבמות דף סו: דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין ואפי' העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר וי"ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי וא"ת ואצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה דבפ' כל שעה פסחים דף לא. מפרש טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני וי"ל דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה: במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי - וכגון דא"ל אין לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסים דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו והא דלא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק שעבוד חברו כדמוכח בפ' המניח ב"ק דף לג:: בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי - לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר וצ"ל דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין לקמן גיטין דף נג. דהתם קי"ל דלא שמיה היזק והכא קיי"ל כרשב"ג דמשנתנו דשמיה היזק: גובין משאר נכסים - כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין - פי' בקונט' דווקא הטילה אחריות על שדה זו וע"מ כן ניסת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה דהכי אמרינן ביבמות בפ' אלמנה דף סו: גבי מכנסת שום לבעלה דתניא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שם בקונט' מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ור"ת פי' דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם דרשב"ג לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים ולא דמי . לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי לא גביא ממשעבדי אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי על כן הפקיעו חכמים כח המוכר לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין וכן מוכח בירושלמי דפליג ר' יוחנן ור"א בנכסי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרו אינן מכורין א"ל ר"א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה ומסיק דאתיא דר"א כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים ור' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן קיימין ומתיישב בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו כתובות דף פא.: לישא שפחה אינו יכול - וא"ת אפי' יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה ורביה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו יבמות סב. גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש דברים כג וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד. דרבו מוסר לו שפחה כנענית וי"ל דאמר באיזהו נשך ב"מ עא. ע"ש גר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו חולין דף עט. דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בפרק האומר קידושין סט. יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות נמי שרי בה כדתנן פרק י' יוחסין קידושין סט. חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול ואומר ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה בפרק י' יוחסין שם ועבד נמי מותר בה דאמרי' בפ' יש מותרות יבמות פה: ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו פי' שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה וי"ל דאע"ג דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו טהרה דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא מינסבא לישראל והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אע"ג דשניהם פסולי קהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אור"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולי מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי קדושין ואף על גב דאסור בזכר ובבהמה דנפקי נמי מלא יהיה קדש ובפרק ד' מיתות סנהדרין דף נד: לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי בשפחה אע"ג דבתרווייהו איכא לאו אור"ת דנתיני ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו: לא תוהו בראה לשבת יצרה - הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה והכא כפינן ליה כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכן בפ' בתרא דמגילה דף כז. מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כו' אשה נמי לא תוהו בראה וה"ר יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות וכן משמע קצת בירושל' דפרקין ודפ"ק דמ"ק דאמר תמן תנן אין נושאין נשים במועד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום בעון קומי רבי אסי העבד מהו שישא במועד אמר להון נשמענה מן הדא יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לישא במועד פירוש כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין - וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דהכי אמר בפ"ק דשבת דף ד. גבי הדביק פת בתנור וי"ל דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה אבל. הכא דלא פשע לא וכן בפ' בתרא דערובין דף קג: אמר כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה וכן בריש תמיד נשחט פסחים דף נט. אמר מחוסר כפרה בערבי פסחים שמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו כרת דחי עשה דהשלמה אלמא קא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה לעיל גיטין לח: משום דנהגו בה מנהג הפקר אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים ועוד דמצוה דרבים שאני: דכ"ע גזירה שוה עדיפא - בריש איזהו מקומן זבחים דף מח. ובפ' דם שחיטה כריתות דף כב: פליגי ר"ע ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ"ע הקישא עדיפא הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן.: מה לאשה כו' - אע"ג דג"ש מופנה היא דילפינן מינה מילי טובא מ"מ כיון דאיכא למיפרך שבקינן לה משום הקישא: בעבד של שני שותפין ודברי הכל - וא"ת והא לר' אליעזר דבפ' החובל ב"ק דף צ. אינו יכול לשחרר חלקו כמו שאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין . פי' אליביה דר"א אין יוצאין בראשי איברים וי"ל דשותפין דהתם היינו לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דהוי דומיא דאיש ואשה אבל כשיש לו גוף ופירות יכול לשחרר חציו והא דקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין היינו למשנה אחרונה וא"ת והא אמימר גופיה אית ליה לעיל לחד לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר וי"ל דשטר ודאי מפקיע האיסור כדאמרינן לעיל מה אשה איסורא ולא ממונא: הא דאמר חצי חצי - פי' בקונטרס שכתב בשטר אחד חצי נכסיי לך וכן בשני לחברו ואפי' מסר בבת אחת לא קנו דדלמא חד פלגא הוא דכתב לתרוייהו ואיכא שיור וקשה לרבינו שמואל דהא מדקאמר כל נכסיי משמע שמפרש בשטר שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא הכל נתן לשניהם ועוד מדמפליג בין אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא אמר כולו קנו אבל חצי אפי' פירש שלא חצי אחד נותן לשניהם אלא הכל אפ"ה לא קנה ונראה לרבינו שמואל דרבה לטעמיה דאית ליה בפ' שני דקידושין דף נ: ובמי שהוציאוהו עירובין נ. כל שאין בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ובזה אחר זה לא קנה כיון דשייר ולא דמי לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחילה וקצת קשה לפירושו דאם כן כי אמר כולו נמי לא ליקני בבת אחת כיון דבזה אחר זה שני לא קני כמו במקדש שתי אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר זה לא תפסי קדושין בשניה אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קידושי הראשונה מלחול קידושי שניה אבל הכא הא דלא קני שני בזה אחר זה לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהן כלום מידי דהוה אנותן כל נכסיו לשנים וכתב לכל א' נכסיי נתונין לך במתנה וזיכה להן בבת אחת דקנו כל הנכסים ואין לדמות ממון הראוי לחלק ואיתיה לחצאין כדאמר התם אמעשר: מאי איריא חצי אפי' כולו נמי - הכא ליכא לשנויי תנא סיפא לגלויי ארישא דפשיטא דבשטר אחד אין חילוק בין אמר חצי חצי לאמר כולו: יום של רבו לרבו - היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה . מנהג הפקר וקצת תימה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן והא מכי משחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוה ליה מעוכב גט שחרור ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחברו היה רוצה לשחרר חלקו: ושור אינו משלם אלא נזק - יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפי' הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון דסופו לחזור להתרפאות דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ה"נ דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק מדפריך בב"ק דף ד:. ותו שומר חנם והשואל כו' אדם דאזיק שור הוא והא דפריך בריש הנחנקין סנהדרין פד: הכחישה באבנים ה"נ דלא מיחייב היינו בהכחשה דלא הדרא ור"ח אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתי דמיו ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פחותים לימכר: מאי לאו כמשנה אחרונה - ולעיל לא בעי לאוקומי הא דנותן חצי קנס לרבו למשנה אחרונה דקנסא לרבו מעשה ידיו לעצמו והא דנגחו שור יום של רבו לרבו הוי למשנה ראשונה כדפרישית לעיל כי היכי דלא לפשוט בעיא דהכא: חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה - אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא: הואיל ומדרש חכמים הוא - אומר ר"ת דחיישי' שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה אבל בשן ועין לא חיישי' דזיל קרי בי רב הוא: מעוכב גט שחרור אוכל כו' - הך בעיא לא אתיא אליבא דר"ל דריש פרק בתרא דכריתות כד: דמסקינן אליבא דרשב"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אי נמי יש לחלק דהתם במעוכב גט שחרור ע"י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כדפרישית לעיל והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין: הרי אלו אוכלים בתרומה - והא דאמרינן בפ"ק דכתובות דף יג: גבי עשרה כהנים ופי' אחד מהם ובעל הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו הא אמרינן בפ' נושאין על האנוסה יבמות דף ק: דזרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזרו אי נמי הכא לאחר שנולדו נתערבו: עבד שמכרו רבו לקנס כו' - מכר קנס של עבד לא מיבעיא ליה דאפי' לר"מ לא קני דהא לא עבידי דאתי כדקאמרי' וכ"ש לרבנן אלא במכרו רבו לקנס מיבעיא ליה דדילמא אפי' לרבנן קני להו כמו דקל לפירותיו כדאמרי' הא קאי שור והא קאי עבד או דלמא אפי' לר"מ לא קני דלא דמי לפירות דקל שהפירות יוצאים מגוף הדקל ועבידי דאתו אבל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי: מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא - וא"ת כי אמר נמי דאינו מכור תקשי ליה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא שיוכל למכרו כולו לגמרי וי"ל דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי אפי' לא יצטרכו לפרנסו שיוכל לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ מימנעי אינשי לקנותו שלא יהא רגיל אצלם אבל אם מכרו לקנס מכור זמנין דזבני ליה ועי"ל דאפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכור: אם תמצא לומר התקדשי לחציי מקודשת - וגבי אשה קאמר אם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת והוי מצי למימר איפכא אלא האמת נקט דהכי מסיק בפ"ק דקידושין דף ז.: ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה - תימה דמה תולה יורשין בקידושין והלא בנו מן הפנויה יורשו כדאמר יבמות דף ק: גבי עשרה כהנים שפירש אחד מהן ובעל דהולד שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו משום דלא ידעי' אבוה מנו ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קידושין תנן בפרק שני דיבמות דף כב. דהוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו והכא אי תפסי בה קידושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א כדאמרינן בהחולץ שם דף מה. וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו: ואין אני קורא בה אשת שני מתים - וא"ת והכא מאי נפקא מינה אם היא אשת שני מתים הא אמרינן בפ' ד' אחין יבמות דף לא: דזיקת שני יבמין דרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות וזה לא שייך הכא וי"ל דהתם במאמר דרבנן הויא זיקת ב' יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא: מה נפשך אי קידושי ראובן כו' - פי' בקונטרס דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין וקשה דרב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי: גמרו קידושי ראשון - והא דאמרי' בפ"ק דקידושין דף ז. בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה כו' הא לא הקדישה לא גמרי שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין אבל הכא דאי אפשר שתהא חציה מקודשת דכי יקח איש אשה כתיב לא חצי אשה מסתבר למימר או גמרי או פקעי ואע"ג דהתם מדמי למקדש חצי אשה לא קשה מידי דמייתי שפיר דהיכא דאיכא דעת אחרת לא פשטי בכולה אי נמי איכא למימר דבהמה של שני שותפין ששייר בקניינו קצת שהרי בהמה היתה בת הקדש לפיכך לא גמרי אבל הכא חציה שפחה לא היתה בכלל קידושין: אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו - וא"ת הא דאמר אמימר לעיל גיטין דף מ. המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו וי"ל דלא דמי למפקיר דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור: הא לגופא - פי' בקונט' גבי עבד קבע לו זמן שאם לא יפדהו יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו משתעבד בו וכיון דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע"ג דלא מטא זימניה וגבי שדה איירי דקבע ליה זמן לפירי שאם לא יפדהו עד הזמן יאכל הפירות משם ואילך עד שיפרע הלכך אפי' מטא זימניה אין לו אלא פירות ותימה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור מן המעשר ועוד דהוה ליה למימר אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה ומדנקט לא מטא זמניה משמע דלא מתוקמא ההיא דמעשר אלא בלא מטא זמניה ונראה לפרש הא לגופא הא לפירא כמו הא גופא והא פירא דגבי עבד אע"ג דלא מטא זמניה הגוף בבית העובד כוכבים ומפקיעו מן המצות ומש"ה יוצא לחירות אבל בשדה אין לו לישראל אלא פירות והשדה ברשות העובד כוכבים ופטור: בשלוה על מנת למשכנו כו' - פירש בקונטרס שאם לא אפרע עד זמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך וכל זמן שלא בא ישראל ומשכנו הוי בחזקת עובד כוכבים וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל הואיל ועבר הזמן ולא פרע ואע"פ שלא משכנו עדיין וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמניה לכך נראה דאתא לשנויי שנויא קמא הא דמטא זמניה והא דלא מטא זמניה והא דאקשינן גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימד בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו דס"ד כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות קא משמע לן דהואיל ובידו למשכנו דיוצא לחירות: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים - פי' בקונטרס מציק ושם עלילות ומכרו לו באותן דמים שהעליל וקשה דלא שייך על זה לשון מכירה ולישנא שהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי ועוד דמדמי למוכרו לשלשים יום ונראה דהפרהנג נוטל עבדו על כורחו אלא שנותן לו דמים לכך פריך דאמאי יצא לחירות כיון דהוי בעל כורחו כמו גבאו בחובו ומשני דהיה לו לפייס דכיון דנותן דמים ודאי היה מתפייס בדבר מועט ומדמי לו נמי למוכרו לשלשים יום דאחר שגומר מלאכתו דרכו להחזירו לישראל וישראל מחזיר לו הדמים: וכותב ומעלה בערכאות שלהם - פירש בקונטרס אף על פי דחשיבות הוא להן וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד ומפרש רבינו תם דאע"ג דנראה כמקיים המקח שרי הכא וההיא דפרק קמא דע"ז דף יג. הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים התם נמי מקיים המקח ומתפרסם הדבר שמהנה לעבודת כוכבי' ואפי' הכי שרי: או לאו דוקא - פירש בקונטרס דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר וקשה דאם כן איזה שיעור יהיב דאכתי לא ידע ההיא דקונסין אותו עד עשרה דנימא ביה ההוא שיעורא ונראה לפרש או לאו דוקא אלא אפילו ביותר ממאה קנסינן ליה עד דפריק כענין שפי' בקונטרס באיכא דאמרי ומייתי מבהמה דקונסין אותו עד עשרה בדמיה אלמא לאו דוקא דהוא הדין טפי כדקאמר הכא עד מאה גבי עבדים והוא הדין דהכא לאו דוקא: התם דאיסורא דאורייתא - ובפרק כל פסולי המוקדשין בכורות לד: גבי צרם אוזן הבכור קאמר דליכא למיפשט מהכא דשאני עבד דמפקע ליה ממצות אם כן הוה מצי למימר הכא אם תימצי לומר דהתם לא קנסו הכא קנסו משום דמפקע ליה ממצות וכן התם הוה מצי למימר איפכא כי הכא: שנתקווצה - פי' ר"ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. שבת דף קג. התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה: נטייבה - פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין דף לד: אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף לד: ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין לקמן גיטין נד. שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ב"מ דף לז. התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה. לחוצה לארץ יצא לחירות - ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות דף קי: דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו: מידי דהוה אמקדש אחותו - ולפי האמת יש לחלק דלא שייך התם למימר אדם יודע כמו במקדש אחותו דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה: דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה כתובות נב. נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין לקמן גיטין דף נח. לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו: אמרי לה קורין בו - פי' בקונטרס דהוה ליה ספק ספיקא דשמא ישראל כתבו ואפילו כתבו עובד כוכבים שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים ואין נראה דרב נחמן קאמר. כתבו עובד כוכבים יגנז והיינו אפילו כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אלא טעמא דאמרי לה קורין בו משום דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך עובד כוכבים לכתוב: והא דתניא יגנז האי תנא הוא - הוה מצי למימר דרשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה כדאמר בסמוך אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה - מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת מנחות דף מב. ציצית בעובד כוכבים דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה ואמרינן נמי סוכת גנב"ך כשרה בפ"ק דסוכה דף ח: ודוקא בס"ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי: עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי - קשה דלמא כתיבה לשמן ודאי לא בעי דמסתמא לשמן קאי אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כתיבה לשמן לא בעי משמע דמכתיבה פריך: עד שיעבדם לשמן - כרשב"ג קיי"ל דבעי עיבוד לשמה כדמוכח בהנזקין לקמן גיטין דף נד: דההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי גוילין שלו לא עבדתים לשמן ומסיק דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת והא דאיפליגו אביי ורבא בפ' נגמר הדין סנהדרין דף מח: בהזמנה אי מילתא היא ומוקי התם פלוגתייהו בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לא כמו שפי' שם בקונטרס דאביי דאמר מילתא היא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם אלא מפרש ר"ת דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן דסגי בשאר. הזמנות שמתקנין הקלפים ומשרטטין אותם לשמן כיון דהזמנה מילתא היא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת ואע"ג. דאמרינן בהתכלת מנחות דף מב: דרב כרבנן ושמואל כרשב"ג והלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל ואף ע"ג דאמר ליה התם אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א"ל מייתי לן דם חלזון וסמנים ורמינן לה ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן לה באודרא ושדינן לההיא ביעתא וקלינן להאי אודרא בנורא משמע דבעינן צביעה לשמן צ"ל דאביי לא קיבלה דאיהו לא בעי לא עיבוד ולא טוייה ולא צביעה לשמן: מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק - מתוך פי' הקונט' משמע דקאי גם אספרים וקצת תימה דאיך משוה הש"ס ספרים שדמיהן יקרים להעלות כדי טרפעיק כמו בתפילין ומזוזות לכך נראה דקאי אתפילין ומזוזות: אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה - נראה דחששא זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת דהאשה שנפלו כתובות דף עט. וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפרק אלמנה ניזונת כתובות דף צז. הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול לכך נראה דלא אתי אלא ללעז בעלמא שיוציא עליה לעז כדי להחזירה אע"ג דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא לכך אמרו חכמים דלא יחזיר דהשתא שוב לא יוציא לעז ורש"י פי' דאפילו יאמר אילו הייתי יודע כו' אינו נאמן דכיון דיודע שאסור להחזירה ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו ולר"מ דבעי תנאי כפול כי לא כפליה למילתיה אפילו לעז ליכא והא דקאמר ר"מ כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו בדכפליה למילתיה ולא כפליה לתנאיה דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא: שלא יהו בנות ישראל פרוצות כו' - הני תרי לישני דרב יוסף אליבא דת"ק פליגי דלישנא קמא סבר כיון דקתני במתניתין נמי משום שם רע והתם אין שייך פריצות דמה לה לעשות אם מוציאין ש"ר עליה אלא טעמא משום קלקולא הוא ולישנא בתרא סבר דבמוציא ש"ר לא מצי מקלקל לה דכיון דמשום ש"ר מגרשה דעתו בכל ענין לגרשה אפי' יהא בטל וכן בנדרים דמסתברא דחד טעמא הוי בתרוייהו והשתא אתי שפיר דמייתי תניא כלישנא קמא מדר"מ את"ק דלא מייתי אלא דשייך במוציא ש"ר משום קלקולא והוא הדין לת"ק וא"ת ללישנא בתרא דרב יוסף דטעמא משום פריצותא מנא לן דפליגי רבנן עליה דר' יהודה וסברי דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דקאמר ורבנן מי חיילא כו' וי"ל דהך סוגיא אתיא כלישנא קמא דטעמייהו משום קלקול א"נ הא דקאמר ורבנן היינו ר"מ ור"א דאמרי לא אסרו צריך כו' דקסברי טעמא משום קלקולא ואפילו בהודר ברבים קאמר דלא אסרו אלא מפני שאינו צריך דאי ברבים אסור משום פריצותא הו"ל למיסר לא ידעו בו רבים אטו מפני דידעו בו רבים ולא מפני שאין צריך: כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו' - וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב דברים כ׳:ט״ז לא תחיה כל נשמה ואע"ג דאמרי' בירושלמי דשביעית פרק ששי אמר רבי שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה גרגשי פינה והלך לאפריקא גבעונים השלימו שנא' יהושע י׳:א׳ וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר עד שלא יכנסו לארץ אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים ולכך הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכחי קראי דברים כ׳:י׳-י״א וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' רק מערי העמים וגו' לא תחיה כל נשמה וא"ת מ"ט דרבי יהודה הא ודאי שבועה בטעות הואי ועוד לר' יהודה איך הניחום בארץ הכתיב שמות כ״ג:ל״ג לא ישבו בארצך וגו' והוה ליה נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דקסבר ר' יהודה דאי איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר כדאמרינן לעיל גיטין דף מה. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כו' ואמרינן נמי בפרק אלו נאמרין סוטה דף לה: וכתבו להן מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו' הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו יכולין לגרשן מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן: רב נחמן בר יצחק אמר שלשה - נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפרק שבועת הדיינין שבועות דף לט. כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם וכו' ופירש שם בקונטרס דהיינו על דעת רבים ומיהו לפ"ז לא היה היתר לחרמות בזמן הזה ונראה דלא אמר משה כן אלא שלא יערימו כדמפרש התם משום קניא דרבא וכן עתה אין עושין אלא בשביל כך וא"ת על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו וי"ל דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד: הנודר כאילו בנה במה - מפרש רבינו אליהו משום דאתיא בגזירה שוה דחדלה כתיב הכא דברים כ״ג:כ״ג כי תחדל לנדור וכתי' התם ישעיהו ב׳:כ״ב חדלו לכם מן האדם וגו' כי במה נחשב הוא ודרשינן. אל תיקרי במה אלא במה ובריש פרק ארבעה נדרים נדרים כב. יליף בהאי גזירה שוה דנקרא רשע דכתיב שם רשעים חדלו רוגז איוב ג׳:י״ז: המוציא אשתו משום אילונית - משמע הכא דאילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות דף ב: משמע דלא בעיא גט דהוו קדושי טעות דתנן וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ויש לומר דהכא מיירי בספק אילונית ומוציאה משום חשש אילונית תדע מדקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה מדפליגי רבי יהושע ורבי עקיבא בהערל שם דף עט: בסריס חמה דיש לו רפואה וחולץ וחולצין לאשתו ובאילונית לא פליגי ודרשינן בפ"ק דיבמות דף יב. אשר תלד פרט לאילונית והא דאמר שם דף סד: שרה אמנו אילונית היתה אין מזכירין מעשה נסים כדאמרינן גבי איוב בריש אלו טריפות חולין דף מג. והא דפליגי בהמדיר כתובות דף עג. בקדשה על תנאי וכנסה סתם דבעי' גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו בשאר מומין דמחיל אבל באילונית לא מחיל ועוד דמומין מסיק אדעתיה שמא לא יתקיים התנאי דשכיחי ובועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק לבעול לשם קדושין והא דתנן פרק אלמנה ניזונת כתובות ק: הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה דמשמע אבל גיטא בעי דהכי דייק בהמדיר שם דף עג. גבי כנסה סתם ונמצאו כו' משום שניה נקט הכי דעל כרחך ממאנת לא בעיא גט אי נמי בהמדיר לא דייק אלא משום דתני ברישא אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דאמרינן יבמות סא: קטן וקטנה לא חולצין כו' קטנה שמא תמצא אילונית ולא אמרינן תתייבם ממה נפשך דאי אילונית היא הרי הן קדושי טעות ושריא לשני אומר ר"ת דהתם בדקבלה עילויה וכה"ג משני בפ' בן סורר סנהדרין דף סט:: אומר לה שתיקותיך יפה מדבוריך - ואם תאמר ואם היא שתקה אנן מי שתקינן דהכי פריך רב פפא בס"פ הבא על יבמתו יבמות דף סה. גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים ויש לומר דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה ולא התנה כדפרישית הכא ופריך רב פפא דהוה לן לתקן נמי התם דלא יחזיר שלא יהא לעז כדתקין הכא ומשני אלא ודאי בלאו הכי אפילו לעז ליכא דהשתא הוא דברית ומהאי טעמא לא מצי למתבע כתובה אבל הכא אם היא שתקה אנן נמי שתקינן דליכא לעז כיון דתקון דלא יחזיר ואי אתיא למתבע כתובה מצי אמר לה אדעתא דיהיבנא כתובה לא גירשתיך והתם דאיירי בעקרה דוקא שייך השתא הוא דברית אבל הכא דאיירי בספק אילונית כדפירשנו לא שייך לומר השתא הוא דברית ואפילו לרבנן דלא חיישי הכא לקלקולא פריך התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן התם דמשום דאין לה בנים גירשה שכבר נשאת לשנים ולא היו לה בנים ואם תאמר בסוף פרק קמא דנדה דף יב: גבי אשה שאין לה וסת פריך פשיטא דלא יחזיר ומשני לא צריכא דהדר איתקן מהו דתימא ליהדרה קמ"ל זימנין דאזלה ומינסבה כו' ואמאי לא אמרינן התם השתא הוא דברית וי"ל דהתם כיון שנתרפאת הרי היה מועיל לה סם רפואה ולהכי מצי מקלקל לה דאומר אילו הייתי יודע שיש רפואה לזו הייתי מבקש לה סם לרפואה: ר"ל זבין נפשיה ללודאי - קודם שחזר למוטב דמסתמא לא היה מזלזל בעצמו כל כך: כריסי כרי - דרכן היה לשכב על בטנם כדאמרי' בזבחים דף ה. ריש לקיש רמי אמעוהי ומקשה: לוקח ומביא בכורים - זו גירסת הקונט' דקנסינן ליה לחזור וליקח ממנו אבל כולי האי לא קנסינן ליקח ממנו להפריש תרומות ומעשרות ומיהו קשה לר"ת דבגמ' מייתי ראיה מהא דיש קנין לעובד כוכבים דמפני תיקון העולם אין דאורייתא לא מנא ליה דילמא תיקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח ואומר ר"ת דברוב ספרים לא גרסינן ומביא בוי"ו והכי קאמר כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים לא שנא מוכר לא שנא אחר ורבינו חננאל גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי: אמר רבה אע"פ שאין קנין כו' - והא דתניא לעיל גיטין דף מג: אע"פ שעשה ישראל נימוסו פטורה מן המעשר אלמא יש קנין איכא לאוקמא בסוריא כדמשני לקמיה וההיא דהשואל ב"מ דף קא. דהמקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים דמעשר ונותן לו ודחי לה התם דלעולם יש קנין אע"פ שהדיחוי אמת כדדייק מדנקט מציק מ"מ ראיה גמורה ליכא ולעולם מצי למימר רבה דסבר אין קנין ומיהו אשכחן ר"מ דסבר יש קנין בספ"ק דע"ז דף כא. דאמר אין משכירין להן שדות משום דמפקע להו ממעשרות דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורעה חייב במעשר וכי זבנה לעובד כוכבים הזורעה פטור דיש קנין דאי אין קנין אין זו הפקעה מה שאין עובד כוכבים מעשר קרקע החייבת דהתם פריך בית נמי מפקיע ממזוזה ומשני מזוזה חובת הדר היא ואין זה הפקעה והא דאמר ר' מאיר בפרק רבי ישמעאל מנחות דף סו: תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל התם איירי כשגדלו ביד ישראל ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח העובד כוכבים ולא ביש קנין וכי פריך הכא לרבי אלעזר הוה מצי למימר אנא דאמרי כר"מ אלא דמשני שפיר: מר סבר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים - מתוך פי' הקונטרס משמע דהא בהא תליא דלרבה דאמר אין קנין ודריש דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים אית ליה מירוח העובד כוכבים פוטר ולר"א דאמר יש קנין ודריש דגנך ולא דגן עובד כוכבים אית ליה דמירוח העובד כוכבים אינו פוטר וקשה דכמה תנאים נחלקו במירוח העובד כוכבים ואם כן כל אותם תנאים נמי נחלקו ביש קנין ואין קנין וזהו דוחק דרבה ור' אלעזר נחלקו בפלוגתא דכל הנהו תנאי ועוד דמשמע במנחות בפרק רבי ישמעאל מנחות דף סז. דכולהו תנאי דרשי דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים ואפילו מאן דמחייב מירוח העובד כוכבים אלא דדריש מיעוט אחר מיעוט דתרי דגנך כתיבי לכך נראה דרבה ורבי אלעזר אתו ככולי עלמא ודריש נמי ר' אלעזר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך דאי הוה כתיב תבואתך הוה דרשינן שפיר נמי תבואתך ולא תבואת עובד כוכבים ומ"מ דריש נמי דגנך ולא דגן עובד כוכבים מדלא כתיב דיגונך בהדיא וא"ת כי היכי דדרשי' גבי דיגונך למאן דמחייב מירוח העובד כוכבים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הכי נמי נדרוש גבי דגנך וי"ל דלא מיסתבר לאוקמי מיעוט אחר מיעוט לכל מילי: אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי - והא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי דפ"ו דמסכת פאה בהפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים דרבי יוחנן אמר הפקר הני מילי כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל ליה עובד כוכבים הפקר בטעות הוא ואינו הפקר: טבל וחולין מעורבין זה בזה - פי' בקונטרס אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין וצריך לעשר מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב אבל כי מפריש מיניה וביה מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפילו חלקו בספקן הן עומדים דאין ברירה וקשה דאמר לקמן דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחים שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפילו למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כדאמרינן בפרק הספינה ב"ב דף פא: ודוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר ועוד בפ' יש בכור בכורות דף מח: גבי חמש סלעים ולא ' חצי חמש קאמר דכו"ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אבל אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפילו חצי חמש דאפי' חצי חמש ליכא לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעי' כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כי אם מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן וללוי: ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו - וא"ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא ויש לומר דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכי האי גוונא איירי קרא וכענין זה אמרינן בריש קידושין דף ד. אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה דקא מיתזנא מיניה ואע"ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה: מתה אין לא מתה לא - וא"ת מאי קושיא דרבי יוחנן דאמר כתנא דלביתך דמה נפשך פליג וי"ל דאיכא לאוקמה במתה כי הך וא"ת ולישני דהך דמתה בשלא זכתה האשה פירות נכסיה לבעל וי"ל דברייתא קתני אף בתר דתקון רבנן פירות לבעל ועוד דהוה ליה כקונה פירות בשוק ואח"כ קנה שדה דאינו קורא כדאמרי' במסכת בכורים פ"א אבל לריש לקיש שהיו לו פירות תחילה אתי שפיר דבמתה מביא וקורא כיון דמעיקרא אגיד בה לפירות: בצרן ושיגרן ביד שליח - פי' רבינו שמואל בהספינה ב"ב פא: בצרן הבעל ושגרן ביד שליח דאם בצרן שליח והביאן השליח בירושלים שליח ודאי אין יכול לקרות כדתנן במסכת בכורים פ"א מ"ה אבל הבעלים קורין דיכולין לומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו וקשה לרבינו תם למאי דחשיב לבצירה לקיחה למה ליה למימר ומת שליח הוה ליה למתני בצרן הוא ושגרן ביד השליח או שבצרן שליח והביאן הוא וי"ל דאשמועינן רבותא דאע"ג דמת שליח וגמרו הבעלים הבאה דאיכא לקיחה ומקצת הבאה בבעלים אפי' הכי אינו קורא דבעינן לקיחה וכל הבאה באחד ואי גרסינן או מת אתי נמי שפיר וזו אף זו קתני ור"ת מפרש דבצירה לאו היינו לקיחה ובצרן אורחא דמילתא נקט שבעלים בוצרים כדי לעשות בעין יפה לפי שאין שיעור לבכורים ולקיחה היינו לקיחה מתוך הבית וחדא קתני בצרן ושגרן ביד השליח ומת שליח בדרך דאז הוא רגילות שמביאן אחר ולא הוי לקיחה והבאה באחד: מביא ואינו קורא - וא"ת ונימא ירקבו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות דף יח: הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו משום דנראו לקריאה ונדחו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי כשבצרן נראו לקריאה וכששיגרן נדחו ויש לומר דאמר בירושלמי דמסכת בכורים רבי אסי אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו לקריאה אין ניתרין אלא בקריאה ואמרינן התם מתניתין פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא קיימנוה כשנתן דעתו למכור משעה ראשונה ולפי זה אם הפריש בכורים קודם החג על מנת להביאן אחר החג לא ירקבו אלא אחר החג מביא ואינו קורא: לא דכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי - דיחויא בעלמא הוא דרבי יהודה אית ליה בהחובל ב"ק דף צ. גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי: אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כו' - הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ יבמות דף לו: וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה דבסוף מסכת ביצה דף לח. פסקינן כרבי אושעיא ורב נחמן דקיימא לן כתובות יג. כוותיה בדיני ואמרינן בריש פרק ב' דקדושין דף מב: האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ופסקינן נמי בהמוכר את הבית ב"ב דף סה. דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין. רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפ' בית כור בבא בתרא דף קז. כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא דף ט. ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש כדמוכח בפרק יש בכור בכורות דף מח. גבי חמש ולא חצי חמש ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי אי נמי הא דידיה הא דרביה והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין נדרים דף מו: כר"א בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה ב"ק דף נא: אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים ב"ב דף נז: ומותר במודר הנאה וי"ל דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קלו: לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין דף מב: ובפרק הזהב ב"מ דף מח. קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש אף על גב דרבא קאי כר' יוחנן בר מתלת יבמות דף לו. ועי"ל דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראים סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר. וא"ת לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וי"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה: פרק חמישי - הניזקין

36 תוספות על קידושין פתח ↗

הכא במאי עסקינן דאמר לי - משמע דמסיק הכא לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ותימה דבריש מסכת נדרים דף ב. אמר האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמרא שם דף ד: אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מרוחקני דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע ופריך שם דף ה: לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ומשני שמואל מוקי מתני' כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומדקאמר שמואל מוקי למתני' כרבי יהודה מכלל דאיהו לא סבירא ליה כוותיה אלא סבירא ליה דהויין ידים ואין לפרש דשמואל מוקי למתני' כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה מדאמר בתר הכי ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה ומאי קשיא אמאי דחיק ומוקי מתני' כרבי יהודה משום דסבר ליה כוותיה לכך מוקי כרבי יהודה אלא ודאי קים ליה דהויין ידים ועוד דאמר בגיטין דף פה. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן די יהוי ליכי מינאי הוא גופו של גט ופליגי רבנן עליה ושמואל סבר כרבנן וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאין מוכיחות כלל כי הני ודאי קאמר שמואל לא הויין ידים אבל בהאי דנדרים הוו מוכיחות טפי וכן ההוא דכותב טופסי גיטין הוו מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חבירו אך בריש מסכת נזיר דף ב: יש ספרים דגרסי האומר אהא ה"ז נזיר אמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו וקא אמר לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין מש"ה כי נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות ומהני אבל אין נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות ולא מהני ואית ספרים דגרסי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני עובר לפניו הויין ידים שאין מוכיחות לכל הפחות אבל אין עובר לפניו אפילו שאין מוכיחות לא הוי:

1 אמר ר"ה חופה קונה מק"ו כו'. הקשו תוס' יבמות נ"ז ע"ב הרי"ט מיוני לשמואל דאין חופה לפסולות איך יליף מק"ו דחופה קני בכשרות איכא למיפרך מה לכסף שקונה גם בפסולות משא"כ חופה אפי' אחר שנלמוד שיקנה לא יקנה בפסולות דשייך פירכא כה"ג כדאמר מנחות פ"ק גבי טריפה לגבוה כו' וא"ל דלא חשיב פירכא משום דחופה דפסולות אינה קרויה חופה כלל דמ"מ פירכ' היא דהא פריך מה לכסף שפודין בו תאמר בביאה כו' ומקושיא הנ"ל דחה תוס' שם פירושם ע"ש ולע"ד תמוה דהא לכאורה למה יחשב פירכא כה"ג שאחר שנלמוד כו' בשלמא חומרא אחריתי שפיר דוחה הק"ו דעיקר הלימוד כיון שמצינו חומר בלמד מהמלמד וממילא כיון שמצינו חומר אחר במלמד שאינו בלמד שוב אינו חמור כלל ואין כאן ק"ו. משא"כ בהך דמנחות דטריפה בעי ללמוד מבעל מום שמותר להדיוט ואסור לגבוה כ"ש טריפה שחמור דאסור להדיוט כש"כ שאסור לגבוה ובעי למדחי דטריפה הותר מכללה מליקה בעולת העוף והיינו כנ"ל שאף אחר שנלמוד יהי' לו קולא לענין לגבוה ואייך שייך שבשביל זה לא נלמוד ויהי' מותר לגמרי לגבוה במה דחינן הק"ו הא עכשיו אין כאן שום קולא בלמד שאין במלמד. אך הטעם פשוט שבאמת אין זה כשאר פירכא רק זה ראיי' שהק"ו אינו אמת שע"כ יש איזה פירכא. דאיך אפשר ללמוד מק"ו שיהי' אסור לגבוה וא"כ מק"ו זה עצמו ראוי להיות לעולם אסור והא חזינן שהותר במליקה וא"כ אנו רואין שע"כ יש איזה סברא לדחות הק"ו. ושוב א"א ללמוד כלל מק"ו זה כנ"ל והנה פירכא דלא שייך הביאו תוס' ראי' דפריך מה לכסף שפודין בו כו' תאמר בביאה כו' אף דלא שייך בי' כו'. והטעם ע"כ משום דשפיר עכ"פ חשוב חומרא דכסף הוי קנין חשוב יותר מביאה דשייך בדברים שאין ביאה שייך בהם שפודין בו הקדשות כו' כנ"ל:

2 אמנם מה שנרכיב ב' הדברים פירכא דלא שייך אחר שנלמוד כו' לע"ד אינו פירכא כלל דהא בחופה שנאמר אחר שנלמוד מ"מ לא יקנה בפסולות ושוב אין ללמוד כלל וע"כ מטעם הנ"ל דאף שעכשיו הק"ו ברור דחופה עדיף מכסף שגומר מכ"ש שיקנה בכשרות. רק דנימא דיש הוכחה שהק"ו אינו אמת דאם חשיב ק"ו א"כ גם על פסולות יש הק"ו שיקנה והא חזינן דבפסולות אינו קונה וממילא אין ללמוד כלל. והא אין זה ראי' כלל לדחות הק"ו כיון דמה שנקרא חופה הוא יחוד הראוי לביאה ובפסולות לא מיקרי חופה כלל וא"כ אין זה חופה דילפינן מק"ו ולא שייך קושית תוס' דאף דלא שייך חשיב פירכא דבשלמא מצד חומרא חשיב שפיר פירכא דעכ"פ יש צד הקל בלמד שאין קנין חשיב כמו המלמד כנ"ל. משא"כ בזה דעכשיו הק"ו ברור רק שנוכיח מזה שאינו ק"ו דאם הי' חשוב ק"ו יקנה גם בפסולות מה ראי' הוא זו הא גם שהק"ו אמת מ"מ אין חופה ראוי לקנות בפסולות דלא מיקרי חופה כלל ולא שייך בי' ואין כאן הוכחה כלל שאינו ק"ו ושוב שפיר ילפינן דמה דמקרי חופה היינו בכשרות קונה כנ"ל:

3 חופה שגומרת כו'. תמוה דא"כ למה לי ובעלה שנקנית בביאה הא גם בביאה שייך הק"ו. ועוד דהא לעיל אמר הש"ס דליליף ביאה מק"ו דיבמ' ודחי דזקוקה ועומדת ופי' תוס' דלא מצינן למילף ממה שגומר שיקנה תחלת קנין ע"ש. ולר"ה לא אמרינן סברא זו דיליף קנין מגמר ושוב יש ללמוד מיבמ' להכניס בק"ו אף שזקוקה אינ' קונה ולא צריך ובעלה כו':

4 וי"ל בפשיטות דהא ודאי דמסברא אין ללמוד ממה שחופה גומר שיקנה תחלת קנין דהא למ"ש הר"ן ושאר פוסקים דעיקר החופה או דהוי יחוד הראוי לביא' או מה שאסרה אבי' או היא בעצמה לרשות הבעל לגמרי שתהי' בקביעות ברשותו ואשתו. דהא ילפינן חופה כתובות מ"ז מקרא דבית אשה נדרה דכשעושה מעש' המורה שמכניסה לרשותו לגמרי זה הוא חופה הוי שפיר חופה מעשה המורה על הגמר שנעשית נשואה כמו כל הקנינים שמורים שנעשה שלו וזה הוא הקנין משיכה וחזקה וכה"ג משא"כ על הקנין דאירוסין שגם אחר הקנין עדיין היא רק ארוסה ואיך יקנה חופה שהוא יחוד ראוי לביאה לקנין דאירוסין הא ע"ז הקנין אינו מורה כלל שגם אחר הקנין אינה מיוחדת לביאה או להיות ברשותו לגמרי כנ"ל. ולא שייך ע"ז הק"ו כלל דאף שעדיף מכסף להיות גומר מ"מ לענין הקנין דאירוסין ראוי להיות גרוע שאינו כלל אותו הקנין שגומר כנ"ל. אך צ"ל כיון דחזינן דביאה גופי' קונה קנין דאירוסין שוב מורה קנין החופה יחוד כנ"ל גם על הקנין דאירוסין ושייך שפיר הק"ו כנ"ל. וזה עכשיו דכ' ובעלה דביאה קונה. משא"כ אי לא הוי כ' ובעלה לא הי' אפשר ללמוד לא ביאה ולא חופה שיהי' קונה כנ"ל. דלא הוי ידעינן כלל שיש שייכות לקנין זה לקנות קנין דאירוסין כנ"ל:

5 אמר ר"ה חופה קונה מק"ו מה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכיל אינו דין שיקנ' ופריך וכסף אינו מאכיל והאמר עולא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מדאורייתא רק מדרבנן אינה אוכלת כו' ומסיק דהק"ו מה כסף שאינו גומר קונה כו' והקשה בס' פ"י מנ"ל להש"ס דר"ה סבר כעולא דלמא סבר כר' יוחנן בן בג בג לקמן ד' י' ע"ב דאף מדאורייתא אין ארוסה אוכלת בתרומה דארוסה לא מיקרי קנין כספו ושפיר יליף מק"ו ומאי פריך ע"ש:

6 ונראה לישב קושייתו דהנה ע"ב בתו' ד"ה חופה כו' הקשו לדידן דחופה אינו קונה נילף דכסף גומר מק"ו מחופה מה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אין דין שיגמור ותירצו דלא מצי לאוכוחי אלא שיגמור אחר כסף ומאי אולמי' האי כסף מהאי כסף ע"ש. וכתב בחידושי מהרי"ן לב דהתוס' הוי מצי להקשות גם אר"ה איך יליף דחופה קונה מק"ו מה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומר אין דין שיקנה הא הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי דאדרבה נימא בהיפך דחופה אינו קונה ונילף דכסף גומר מק"ו דחופה וכתב שם דגם לר"ה צ"ל תירוץ תוס' דמאי אולמי' האי כסף מהאי כסף ע"ש. וקושיא זו הובא ג"כ במהרש"א ז"ל. והנה בספר הפלאה הקשה מאי תירצו תוס' דמאי אולמי' האי כסף מהאי כסף נימא דכסף א' גומר וקונה בפעם א' כמו דצ"ל בחופה דקשה ג"כ לר"ה מאי אולמי' האי חופה מהאי חופה וצ"ל דחופה אחת קונה וגומר כמ"ש מהרש"א ז"ל וכן נימא בכסף ג"כ ותירץ בכסף ליכא למימר דקונה וגומר בפעם א' דמוכח מדאיצטרך ויצאה חנם דלא תימא דנערה דאית לה יד תקדש נפשה ותשקול כספא ואי כסף קונה וגומר בפעם א' פשיטא דאינה יכולה להפקיע עצמה לגמרי מרשות אבי' ומוכח דאינו קונה וגומר ע"ש:

7 ולפ"ז לכאורה יש להקשות הכא אק"ו הראשון דעביד ר"ה דחופה קונה מכסף דאינו מאכיל בתרומה וקונה חופה שמאכיל בתרומה א"ד שיקנה והכא נשאר קושית מהר"י בן לב הא הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי דאיכא למילף בהיפך דכסף מאכיל בתרומה מק"ו דחופה שאינו קונה ומאכל וא"ל כתי' תוס' שם דמאי אולמי' האי כסף מהאי כסף ז"א דהכא שפיר יש ללמוד דכסף קונה ומאכיל בתרומה בפעם א' כמו דיליף דחופה קונה ומאכיל בתרומה בפעם א' דאל"ה מאי אולמי' האי חופה מהאי חופה דלר"ה היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו וע"ז לא שייך תירוץ הס' הפלאה דלענין לקנות ולהאכיל בתרומה זה לא מוכח מקרא כלל להיפוך וקשה איך יליף ר"ה האי ק"ו. אך זה לא קשה מידי דאיך נילף מק"ו דכסף מאכיל בתרומה הלא מדאורייתא באמת אוכלת גם ארוס' רק החכמים גזרו שמא ימזגו דלא תאכל ועל התקנה לא שייך הק"ו וא"ש:

8 ולפ"ז מיושב ממילא קושית הפ"י שהקשה, מאי פריך הש"ס מעולא דלמא סבר ר"ה כר"י בן בג בג דארוסה אינה אוכלת בתרומה מדאורייתא ולפמ"ש אש דאי נימא מדאורייתא שפיר קשה דנילף מק"ו בהיפוך דכסף מאכיל בתרומה מדאורייתא והוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי וליכא למילף כלל ופריך שפיר ממ"נ אי סבר דאינ' אוכלת מדאורייתא הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי ואי סבר דאינה אוכלת מדרבנן לא הוי ק"ו כלל ופריך שפיר וא"ש:

9 עוד יש לישב קושית פ"י הנ"ל דהנה י"ל קושית מהרי"ן לב באמת אליבא דר"ה דסבר דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו דאל"ה קשיא קושית התו' ולא שייך תירוץ תוס' דמאי אולמי' כמ"ש וקשה דהוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי אך נראה לפי מאי שתירץ בס' פנ"י קושית תוס' דהקשו לר"ה דנימא דיו אסוף דינא דאין חופה קונה רק אחר כסף ותירץ דר"ה סבר שפיר דאף היכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו כרבנן דר"ט רק הכא דלא הוי רק גילוי מלתא בעלמא דכתיב כי יקח מהו היא הקיחה לכך לא אמרינן דיו ע"ש התירוץ האחרון. ולפ"ז מיושב שפיר אליבא דר"ה קושית מהרי"ן לב דהוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי דאיכא למילף בהיפוך דכסף גומר מק"ו דקונה ז"א דעל זה שפיר אמרינן דיו דאינו גומר רק אחר כסף ומאי אולמי' דהאי כסף מהאי כסף דאף דמיפרך ק"ו אמרינן דיו והכא לא הוי גילוי מלתא לענין הגמר ושפיר אמרינן דיו. ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל דהנה אק"ו הראשון דר"ה מהא דחופה מאכיל בתרומה קשה שפיר הא הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי דאיכא למילף בהיפוך דכסף מאכיל בתרומה מק"ו וא"ל דנימא דיו ז"א דלענין תרומה הוא ג"כ רק גילוי מלתא מהו נקרא קנין כספו ולא אמרינן דיו והוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי אך ז"א דאינ' אוכלת משום שמא ימזגו ומיושב קושית הפ"י דאי נימא דאינה אוכלת מדאורייתא דלא מיקרי קנין כספו קשה כנ"ל וא"ש:

10 ור"ה כסף באישות מיהו לא אשכחן בע"כ כו' אמר רבא ב' תשובות בדבר כו' כלום חופה גומרת כו' ודקדקו המפרשים אמאי לא אמר רבא מיד דאמר ר"ה דחופה קונה מק"ו דגומר הו"ל למיפרך הך פירכא ולמה נטר עד דסיים הק"ו ממה הצד ואח"כ פריך הלא תליא בזה ע"ש:

11 ונראה לישב דהנה המהרי"ן לב כ' דקושית רבא הוא ג"כ מחמת דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון כקושית תוס' אר"ה ע"ש והוא פריך למאי דקי"ל דאף היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"ש. והנה הרשב"א והריטב"א ז"ל הקשו מאי משני ר"ה כסף באישות לא אשכחן בע"כ מאי בכך דלא אשכחן באישות אעפ"כ נימא מה לכסף ושטר וביאה שהם קנינים חזקים שקונים פעמים בע"כ ואף דלא משכחת באישות מ"מ יש סברא לחלק דכיון דקונה פעם א' הוא מסברא טוב יותר ע"ש ונראה לישב קושייתם דהנה לעיל דף ה' ע"א כתבו תוס' ד"ה אהא דאמר מה לכסף שפודין בו הקדשות ומעשר שני והקשו נכניס כל זה בק"ו מה כסף שפודין בו הקדש ואעפ"כ אינו מוציא ומכניס שטר שאף שאין פודין בו הקדש אעפ"כ מוציא אין דין שיכניס ותירצו דדוקא פירכא שאינה כתובה בתורה רק מסברא שייך להכניסה בק"ו אבל פירכא הכתובה בתורה לא שייך להכניסה בק"ו ע"ש בתוס' ועיין תוס' ב"ק ד' כ"ה שכתבו ג"כ דחומרא שהחמירה תורה בדבר זה אין להכניסו בק"ו ע"ש. והנה הכא לכאורה קשה ג"כ מאי פריך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ הלא י"ל ג"כ ק"ו מה כסף ושטר וביאה שאף שישנן בע"כ אינן גומרין ואעפ"כ קונין חופה שאף שאינו בע"כ אעפ"כ גומר אין דין שיקנה וצ"ל ג"כ כתירוץ התו' דפירכא הכתובה אין להכניס בק"ו והכא הוא ג"כ חומרא שהחמירה תורה שיקנה בע"כ ופריך שפיר ועל זה משני ר"ה שפיר כסף באישות לא אשכחן בע"כ ולא קשה קושי' הריטב"א ז"ל דאעפ"כ יש סברא לומר כיון שקונה במקום אחר שיקנה גם כאן ז"א דכיון דאינו אלא מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו מה הנך שאף שקונין בעלמא בע"כ אין חומרתן מועלת לענין שיגמור ואעפ"כ קונה מכש"כ חופה כמ"ש כיון דהחומרא אינה אלא מסברא דבאשה לא אשכחן בע"כ מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו ומשני ר"ה שפיר:

12 והנה הפ"י ז"ל תירץ קושית תוס' אר"ה שהקשו דנימא דיו ותירץ הוא ז"ל דדוקא התם דבאמת יש בקרן ושן ורגל בכל א' צד חמור מה שאין בחבירו דקרן כוונתו להזיק ושן יש הנאה להזיקו רק דאנו מבליעין כל זה בק"ו כמ"ש תוס' שם. ולכך אף דלא מהני החומרא לפירכא מ"מ אמרינן שפיר עכ"פ דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל הכא שבאמת אין שום חומרא בכסף ושטר וביאה יותר מחופה אין לומר דיו ע"ש בדבריו ולכאורה קשה מאי פריך רבא כלום גמרינן חופה שע"י קדושין כו' ופירש המהרי"ן לב דהקושיא הוא מחמת דיו ולדברי הפ"י לא אמרינן הכא דיו כמ"ש. ולפמ"ש א"ש דגם הכא איכא למיפרך מה להצד השוה שישנן בע"כ ואף דלא אשכחן באישות מ"מ יש סברא לומר כן כקושית הריטב"א ז"ל וע"כ צ"ל כמ"ש דאנו מכניסין כל זה בק"ו כיון שהוא מסברא. וא"כ כיון שבאמת יש חומרא בהצד השוה מה שאין בחופה רק שמכניסין אותו בק"ו. וממילא שפיר אמרינן דיו כמו התם בקרן ושן ורגל ולכך פריך רבא שפיר דנימא דיו. ולפ"ז מיושב הקושיא שהתחלנו דלכך פריך רבא השתא דמקודם לא הי' קשה כלל דהי' יכול לומר כסברת הפ"י רק עכשיו דשני ר"ה כסף באישות לא אשכחן פריך שפיר וא"ש:

13 תוס' ד"ה חופה שגומרת והקשו לדידן דאינו קונה נילף דכסף גומר מק"ו דחופה כו' ותירצו כו' מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כו'. והוא תמוה דכמו כן מאי אולמא האי חופה כו'. וי"ל בפשיטות דחופה שפיר י"ל דקונה וגומר בבת אחת ולא שייך מאי אולמי' וכמ"ש מהרש"א אבל בכסף אי אפשר לומר שקונה וגומר דא"כ גם שטר וביאה קונין וגומרין דהא שייך ג"כ הק"ו מחופה כמו בכסף כנ"ל וא"כ נערה המאורסה דכ' רחמנא היכא משכחת לה הא נעשית מיד נשואה. וגם איך שייך הק"ו מה חופה שאינו קונה גומר כסף שקונה א"ד שיגמר ונימא דקונה וגומר בב"א א"כ איך חופה גומר הא אין לו מה לגמור כלל וע"כ צ"ל דכסף לא יגמור בב"א רק אחר כסף א"כ מאי אולמי' האי כסף כו' וגם אחר שטר אי"ל שיגמור דשוב כסף אחר כסף יוכיח שאינו גומר כנ"ל. אבל חופה לר"ה שפיר קונה וגומר בב"א ולא שייך מאי אולמא ותירצו תוס' שפיר. ואין להקשות דנימא כל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו וכיון דחופה אחר חופה אינו מועיל דמאי אולמא שוב גם בב"א לא יועיל. ז"א דדוקא בב' אחיות וכה"ג שהם שני דברים נפרדים שייך שפיר כל שאינו בזא"ז כו'. משא"כ כאן שהקנין אחד של חופה הקנין שלו הוא לקנות ולגמור לגמרי. עוד י"ל הנ"ל בפשיטות דבשלמא חופה שהוא יחוד הראוי לביאה וכיון שיחוד זה קונה לבד וג"כ גומר אחר הקדושין א"כ ממילא כיון שנכנסה לחופה וקונה למה לא יגמור יחוד זה ג"כ. אבל כסף שצריך פרוטה לקדושין וא"כ איך אפשר שאותה הפרוטה יגמור ג"כ הא קי"ל לקמן ז' ע"ב בתך וקרקעך בפרוטה אינה מקודשת דהוי כמו בתך בחצי פרוטה כו' ואף לסברא אחרת היינו משום די"ל קרקעך בחזקה אבל בלא"ה אינו מועיל ע"ש, וא"כ כיון דהקדושין לחוד צריכין פרוטה להיות קונה א"כ אם קונה וגומר בפרוטה זו שוב אינו מועיל כלל דהוי כמו בתך וקרקעך בפרוטה דהא אומר שהקדושין והגמר יהי' בפרוטה כנ"ל. וא"כ כיון דאי אפשר שפרוטה זו יגמור ג"כ רק דנימא שיתן עוד פרוטה לגמור א"כ שוב מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כנ"ל. משא"כ בחופה שהוא דבר בלא שיעור שפיר קונה וגומר בבת אחת כנ"ל עוד י"ל הטעם דחופה קונה וגומר בב"א. דהא לכאורה למאי דקי"ל שומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דלא בעי למיתב ריפתא כו' והוי כנותן לו פרוטה כו' וגם לענין שאר דברים ע"ש. וא"כ לכאורה בכל הקדושין למה בעי פרוטה הא בלא זה נותן לה פרוטה דהא גם הוא עושה מצוה כמ"ש הר"ן ריש פ' האיש מקדש דאמר מצוה בה כו' ולהרמב"ם הוא מצות עשה כו' וא"כ נותן לה פרוטה דר"י ותתקדש בכך. אך זה טעות דאי הוי קדושין יש פרוטה דר"י דהוא מצוה אבל כשאינו נותן לה פרוטה שאין כאן קדושין ממילא גם פרוטה דר"י אין כאן כנ"ל. אמנם כאן כיון דחופה קונה וגם גומר אחר כסף וא"כ ממילא בחופה לחוד כיון דעכ"פ קונה ושוב איכא המצוה ויש כאן פרוטה דר' יוסף וא"כ נותן לה כסף ושוב מקודשת משום הכסף ג"כ ושוב הוי חופה וכסף וממילא החופה גומרת דחופה אחר כסף גומר וממילא כיון דחופה קונה גומר ג"כ דכיון שקונה יש כסף ושוב גומר. ואף דאינו אומר שתתקדש בכסף מ"מ מקודשת כשיש פרוטה כמו בשטר שיש בו שוה פרוטה דאף שקדשה בשטר מקודשת מטעם כסף דאמרינן שמין את הנייר כו' ע"ש ולכך גומר ג"כ כנ"ל. אבל בכסף לא שייך שיקנה ויגמור כנ"ל. דבשלמא בחופה לא שייך מאי אולמי' כו' דהא הוי חופה אחר כסף ואף אי נימא דזה מיקרי כסף אחר חופה כיון דבא מחמת החופה. מ"מ הא להרמב"ן גם חופה קודם הקדושין נעשית נשואה אח"כ כנ"ל. אבל בכסף מאי נימא שיש עוד פרוטה מחמת המצוה מ"מ אינו מועיל שיש ב' פעמים כסף דמאי אולמא האי כסף כו' משא"כ בחופה כנ"ל. ואי"ל דהא גם היא נותנת לו פרוטה ג"כ דר"י מ"מ מועיל כמו באדם חשוב שנותנת לו ומתקדשת בשביל שיש לה הנאה פרוטה אף שגם לו נותנת כנ"ל. וא"ל ג"כ דהא פרוטה זו אינו נותן לה משלו ז"א כמ"ש הר"ן ריש חולין גבי חליפי איסורי הנאה על ידו מקודשת ע"ש וגם כאן בא לה הנאת פרוטה על ידו כנ"ל. עוד י"ל מחמת החיוב דשאר כסות ג"כ כנ"ל ואף דביאה אירוסין עושה היינו לדידן משא"כ לר' הונא. גם י"ל דלדידן אין לומר דכסף יגמור למאי דפריך בש"ס ר"פ הזורק ידה גופה קני' לי' לבעל ואיך אית לה יד לקבל גיטה ומשני ידה גופה קני' כו' אלא יד דעבד קשי' לי' ומשני גיטה וידה באין כאחד ע"ש. ולכאורה גבי קדושין קשה להיפך איך אית לה יד לקבל הקדושין הא ע"י הקדושין נעשה היד שלו וכמו בגט דאמרינן גיטה וידה באין כא' ומיקרי בשעת קבלת הגט כאלו כבר היד שלה וכן הכא להיפך כיון דבשעת הקדושין נעשית שלו ואין לה יד לקבל הקדושין כנ"ל. אך זה טעות דבקידושין לחוד אין היד עדיין שלו דארוסה אין המעשה ידי' שלו ושפיר יש לה יד לקבל הקדושין דנעשית רק ארוסה כנ"ל אמנם אי נימא דכסף גומר ותהי' נעשה נשואה כנ"ל, או דקונה וגומר בפעם א' א"כ שוב אינו מועיל כלל דהא בשעת קבלת הכסף נעשית היד שלו כיון דנעשית נשואה ושוב אין לה יד לקבל כמו בגיטה וידה כו'. ואף דבש"ס דחה שם דיד דאשה לא קשה דידה גופי' לא קנוי' לי' כו'. מ"מ א"ש דהא תוס' הקשו שם הא כמו חצרה דלא קני' רק לפירות כמו כן ידה קני' לי' למעשה ידי' ושפיר נקרא ידה קני' לי' כו'. ותירצו משום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' והקשה רשב"א ז"ל שם הא לענין הקדש אמרינן דאף דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כו' מ"מ כל זמן שלא אמרה הוי היד שלו ע"ש ותירץ דכאן כיון דאחר הגט אין המעשה ידי' שלו ואינה ניזונית א"כ במה שמקבלת הגט הוי כאומרת איני ניזונית וא"ע ע"ש וא"כ כאן בקידושין דהוא להיפך דאחר הנשואין המעשה ידי' שלו ויש לה מזונות וא"כ לא שייך הנ"ל דנעשה כאומרת במה שמקבלת הקדושין דאדרבה כנ"ל. וא"כ שפיר ידה גופי' קני' לי' כל זמן שלא אמרה א"נ וא"ע כמו בהקדש כנ"ל ואי אפשר לומר שכסף יגמור להיות נשואה. משא"כ חופה שפיר י"ל שגומר כנ"ל:

14 אך עדיין מדאורייתא קשה דאין המעשה ידי' שלו ושייך הק"ו שיגמור כנ"ל. ולכאורה קשה ג"כ על הרשב"א שכ' דחופה קודם כסף מהני וכשמקבלת הכסף קידושין אח"כ נעשית נשואה למפרע ע"ש. וקשה כנ"ל דהא כיון שנעשית נשואה ע"י קבלת הכסף קדושין אח"כ וא"כ אין לה יד כלל לקבל דנעשה היד שלו עתה כנ"ל. ויש לחלק דדוקא בגט דבעינן נתינה משא"כ בקדושין היכא דאית לה הנאה מקודשת כמו אדבר עליך לשלטון כו' ולכך גם אף דאין לה יד מ"מ הא אית לה הנאה עכ"פ ע"י כנ"ל ושפיר מקודשת כנ"ל. אך י"ל הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ונעשה שלו ואין לה הנאה כלל ג"כ אך ז"א דהא נותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהוי כאומר על מנת שאין לי רשות כו' ואף למאן דפליג מ"מ י"ל הא דהוא לבעלה הוא משום איבה ע"ש. וא"כ לא שייך כאן איבה דהא אי נימא דהוא שלו א"כ אינו בעלה כלל דלא הוי קדושין דלית לה הנאה ושפיר הוא שלה דלא שייך התקנה כנ"ל, או כיון דבלא"ה אינו מועיל הוי ג"כ כאומרת א"נ וא"ע כמו בגט כנ"ל:

15 הרי"ף לא הביא דר"ה וכ' מנינא למעוטי חליפין וכ' הר"ן דמספקא לי' כו' ומ"מ תמוה שהי' לו להביא ולכתוב שהוא ספק קדושין כנ"ל וי"ל דלכאורה קשה להפוסקים דחופה יחוד הראוי לביאה בעינן ולכך צריכין לכתוב הכתובה קודם החופה משום דאסור לשהות בלא כתובה ואינו ראוי לביאה אינה מועיל כמבואר בר"ן ריש כתובות ובש"ע. וא"כ לכאורה איך נאמר כר"ה דחופה קונה וילפינן מדגומר כו' הא אי אפשר דהא חופה שגומר הוא דוקא בראוי לביאה וא"כ אינה קונה ג"כ רק בראוי לביאה וא"כ הא ארוסה לית לה כתובה וא"כ איך נימא דכמו שגומר קונה ג"כ החופה להיות ארוסה הא כיון דנעשה רק ארוסה א"כ אין לה כתובה ואינה ראוי' לביאה ושוב גם ארוסה אינה דאינה קונה כלל חופה זו כנ"ל. ואי"ל דג"כ מופרך ק"ו ושוב עדיף מגמר וקונה אף דאינה ראוי' לביאה ז"א דהא לא מופרך כלל דמדאורייתא באמת מותרת בלא כתובה רק עכשיו מדרבנן שתיקנו כנ"ל ממילא לא יקנה חופה כנ"ל. אך לא קשה כמ"ש הר"ן פ' המדיר דדוקא נשואה דאית לה כתובה שתיקנו לה וכשאין לה כתובה כלל אסור לשהות עמה אבל ארוסה שלא תיקנו לה כתובה כלל לא שייך איסור הנ"ל כלל ע"ש, וא"כ ממילא שפיר הוי כאן חופה הראוי' לביאה דכיון שהיא רק ארוסה לא שייך הנ"ל. אך לכאורה להפ' דחופה קונה וגומר בבת אחת וא"כ נעשית נשואה ושוב אית לה כתובה. אך א"כ באמת יש לה כתובה ורשאי לדור עמה והוי חופה הראוי לביאה ובאמת מועיל כנ"ל:

16 אמנם עכשיו דמספקא לן אי הלכה כר"ה אי חופה קונה או לאו א"כ נראה דאינו קונה כלל אף מספק דשפיר לא הוי חופה הראוי' לביאה כלל כיון דאי חופה קונה ממילא גומר ג"כ וא"כ אסור ממילא לבעול אותה מספק שמא חופה קונה וגומר וא"כ הוי נשואה ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ אין לה כתובה דלא תוכל להוציא ממנו מספק שמא חופה אינה קונה כלל ואינה יכולה להוציא כנ"ל. ואם באמת חופה קונה וגומר ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ לא תוכל להוציא ממילא אסור לבעול אותה ושוב הוי חופה שאינה ראוי' לביאה וממילא גם ספק לא הוי ואינו מועיל כלל כנ"ל. ומיושב הרי"ף ז"ל דכיון שמסופק אי הלכה כר"ה ממילא הביא כלל דר"ה דשוב אינו קונה גם מספק כנ"ל ומ"מ לא הביא מנינא למעוטי חופה כיון דמספקא לי' כנ"ל:

17 כיצד בכסף כו' אבל נתנה היא כו' ומשני נתן הוא ואמרה היא נעשה כנתנה היא ואמרה היא כו' ע"ש ואינו מובן למה נעשה כו' וי"ל דלכאורה קשה בנתן הוא ואמרה היא למה תתקדש אף אי מועיל אמרה היא כיון דאיירי בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' דאל"ה מועיל כמ"ש הפ'. וא"כ הא קי"ל בח"מ ס' נ"ח סעיף ב' בנתן לא' דבר סתם אמרינן לשם מתנה יהיב לי' כיון שלא פירש וא"כ בשלמא באמר הוא א"ש כיון שפירש שנותן לקדושין א"כ אם לא תתקדש צריכה להחזיר וע"י הקדושין נעשה שלה ונהנית כנ"ל אבל כאן כיון שנתן הוא סתם א"כ ממילא בלא הקדושין ג"כ אינה צריכה להחזיר דהא לא ידעינן כלל שנתן לשם קדושין כיון שלא דיבר עמה כנ"ל. וא"כ נהי דיועיל אמירה דידה מ"מ הא אינה נהנית, כלל במה שמתקדשת כיון שכבר נתן לה במתנה כנ"ל וגם אם לא אמרה שתתקדש לא היתה צריכה להחזיר כנ"ל:

18 אך י"ל למאי דמבואר בכריתות דף כ"ד דקי"ל דלא כר"ל בנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה הוא של הנותן דכי יהיב מתנה אדעתא דליקבל מיני' ע"ש וא"כ כאן אם אומרת בשעת נתינה שמקבלת לשם קדושין ולא למתנה א"כ אף שנתן הוא למתנה מ"מ כיון שהיא אינה רוצה בהמתנה א"כ שוב הוא שלו עדיין דכי יהיב כו' וממילא יכולה להתקדש דנהנית בקדושין דנעשה שלה דבלא הקדושין הי' שלו כנ"ל. אך כיון דנקט נתן כו' ואמרה דמשמע שאמרה אחר הנתינה וא"כ מה מועיל כיון שכבר קנתה כמבואר שם באומר לאחר שבאת לידו בטילה היא כו'. ואף דאיירי תוך כדי דיבור של הנתינה מ"מ נהי דיכולין תוך כ"ד לחזור מ"מ הא אין זה חזרה שאינה אומרת שחוזרת ואינה רוצה בהמתנה רק הריני מקודשת במתנה זה כנ"ל. אך י"ל דמהני מטעם הודאה כמבואר שם בש"ס ע"ש וגם כאן הא מודית שלא קיבלה לשם מתנה רק לקידושין דגם לשעבר משמע היכא דהוי הודאה מהני ע"ש וא"כ הוא מודה שהוא שלו וזה מהני אף לאחר הנתינה כיון שמודה שמתחילה לא קיבלה למתנה. אך לכאורה לענין איסור לא מהני הודאת בע"ד ואיך נאמין לה ושמא קיבלה למתנה ומשקרת ולא הוי קידושין אך נהי דלא מהני הודאתה מטעם נאמנות מ"מ הא מהני מטעם קנין שאודיתא קניא כמו באיסר גיורא וא"כ עכ"פ נעשה עכשיו שלו כיון דמודית שהוא שלו שלא קיבלה למתנה ואף שהוא שקר מ"מ קונה אותו עכשיו בהודאתה כנ"ל. אמנם להנ"ל א"כ שוב הוי נתנה היא ואמרה היא דהא גם בנתן הוא ואמרה היא מ"מ כיון דמהני רק משום שמקנה לו עכשיו א"כ ממילא הוי ג"כ נתנה היא דמקנה לו בשעת הקדושין. ושפיר משני דנתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא דלא מהני כנ"ל. ואף שיש לדחות דמועיל כה"ג שמקנה לו בשעת קדושין כמו בשנוי רשות שקונה אז בשעת הקדושין ואעפ"כ מועיל אף דיאוש לחוד לא קנה. מ"מ אינו מוכרח דשם פעולתה שתקנה היא משא"כ הכא. עוד לא דמי ע"ש. שוב ראיתי בר"ן לקמן גבי תן מנה ואקדש לך שכ' דאיירי כאן באמרה בשעת נתינה דאל"ה לא מהני וכ' ג"כ דכ"ש די"ל כאן שנתן למתנה ע"ש. ולמ"ש י"ל כמ"ש לדעת האחרים שהביא שם ע"ש:

19 ספיקא הוא כו'. ונסתפקו אי דוקא בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' אז באמרה היא הוי כי תלקח כו' כיון דבעינן אמירתה כו' משא"כ דיבר עמה שאין צורך כלל לאמירתה ויש חולקין דגם דיבר עמה הוי ספק דמדנקט סתם משמע בין דיבר עמה בין לא דיבר עמה הוי ספק ע"ש:

20 ובאמת לדיעה הנ"ל קשה מ"ט הוי ספק דבשלמא לדעת הרא"ש הוא טעמא דהוי ספיקא כמ"ש הר"ן מה שהיא אומרת הוי כדיבר עמה ושוב אין הקדושין מאמת אמירתה כו' ע"ש אבל לדעה הנ"ל דגם דיבר עמה אינו מועיל למה הוי ספיקא ואין לומר דזה עצמו הוא הספק אי דיבר עמה מועיל או לא דא"כ בלא דיבר עמה למה הוי ספק דהוי ס"ס כיון שזה עצמו הוא ספק אי אמירתה הוי כדיבר עמה ובדיבר עמה ג"כ הוי ספק כנ"ל. ודוחק לומר דלדיעה הנ"ל אמרינן דאמירתה הוי ודאי כדיבר עמה כו'. ויש לומר דהא באמת אינו מובן למה בדיבר עמה לא יועיל ולמה תיגרע באמירתה כיון שאין צורך לאמירה דידה איך נקרא כי תלקח כו'. אך י"ל הטעם כמו דאמרינן בש"ס ב"מ ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק זכה בה כו' ופריך הא הראשון קנאה בד' אמות ומשני כיון דנפל עלי' ולא הי' צריך לנפילה זו כיון שקנאה וא"כ גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני ושוב לא קנה כלל דנפילה אינו קונה ע"ש וא"כ שפיר גם כאן י"ל כיון שדיבר עמה ונתן לה אח"כ וסגי בהנתינה לחוד ומקודשת ואין צורך לאמירתה א"כ כיון שאמרה גלית אדעתה דבאמירתה ניחא לה להתקדש ולא בהנתינה לחוד כנ"ל כיון דתלוי בדעתה ג"כ וממילא כיון דאמירה דידה לא מהני שוב אינה מקודשת כלל וממש כמו התם ושפיר מגרע באמירתה ולכך אף בדיבר עמה אינו מועיל להיות ודאי קדושין רק ספיקא כנ"ל:

21 ולפ"ז מיושב שפיר הנ"ל דגם בלא דיבר עמה ג"כ הוי ספק כמ"ש הר"ן די"ל דאמירתה הוי כדיבר עמה כו' וא"ל כנ"ל דהא גם דיבר עמה הוי ספק ז"א דהא כל הטעם בדיבר עמה הוי ספק משום כיון דאמרה גלית דעתה כו' דאל"ה למה אמרה כיון שאין צורך כלל לאמירתה כנ"ל. וא"כ כאן בלא דיבר עמה דאדרבה טוב יותר כיון דרק ע"י אמירתה אמרינן דהוי דיבר עמה לא שייך גלית דעתה דאל"ה למה אמרה ז"א דאי לא הי' אומרת לא הי' כלל דיבר עמה כיון דע"י זה הוי דיבר עמה כנ"ל ולא שייך טעם הנ' ושוב אם הי' אמירתה כדיבר עמה הי' ודאי קדושין דלא שייך גלית דעתה ואין כאן רק הספק אי תקרא זה דיבר עמה אי לא ושפיר בין דיבר ובין לא דיבר הוי ספק דבדיבר עמה הוי הספק אי נימא גלית דעתה כנ"ל ובלא דיבר הוי הספק אם אמירתה הוי כדיבר עמה דכאן אם הי' כדיבר עמה לא הי' ספק כלל דהי' ודאי לא שייך הנ"ל וא"ש. ואין להקשות מהא דאיבעי' לי' בהנך לישנא לקמן אי הם לשון קדושין ואמר אי כדיבר עמה גם בשתיקה סגי ומשני א"ד למלאכה כו' ולמה לי' הא בל"ז כיון דאמר ואין צורך גלי דעתי' דבאמירה ניחא לי' שתתקדש וכיון דהאמירה אינו מועיל לא מהני כלל כנ"ל. אבל ז"א דהתם כיון שרצונו לקדשה מאי בכך שאמירה זו אינה לשון קדושין הא כיון שאינו לשון טוב עכ"פ אינו מגרע כלל והיא כיון שתתקדש וממילא בדיבר עמה מהני משא"כ הכא כיון שרצונה להתקדש באמירתה ממילא הוי כי תלקח כו' ועיין בתוס' רי"ד שפסק ג"כ באמרה היא דגרע וגם בדיבר עמה מקודם על עסקי קדושין לא מהני ע"ש. וכן בהריני אישיך כו' שפ' הרמב"ם וש"ע ג"כ דאף דיבר עמה כו' אינה מקודשת ע"ש וי"ל ג"כ טעם הנ"ל דגלי דעתי' דבאמירה זו ניחא לי' דתתקדש כו' כמו התם בנפל עלי' כו' ולהחולקים י"ל דבשלמא בנפילה גלי דאינו רוצה כלל לקנות בד' אמות אבל כאן עכ"פ רוצה שגם בנתינה תתקדש רק בהאמירה ג"כ וכיון שמתכוונית גם בנתינה לשם קדושין לכך מועיל ממילא כנ"ל:

22 הנה המפ' הקשו למה באמת להפ' דדיבר עמה מהני באמרה היא כו' ולמה לא יועיל גם בלא דיבר כו' דהא אמירתה הוי כדיבר עמה כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ויש לישב די"ל הטעם דדיבר עמה מהני ואף דלכאורה מגרע אמירתה כמ"ש וי"ל דהנה לכאורה קשה למאי דאמר בכריתות וגיטין פ' השולח דגט זה בטל הוא מבוטלת וכה"ג כשלא אמר יהי' משמע לשעבר ואינו מועיל כלל או הרי הוא חרס דהוי כאומר שהוא כבר בטל אבל אינו מבטלו עכשיו ולא מהני כלל ע"ש. וא"כ לכאורה למה מועיל כשאומר הרי את מקודשת לי הא הוי כהרי הוא חרס ומשמע ג"כ דהיא כבר מקודשת ואינו מקדשה עתה ולמה יועיל וכמו התם כנ"ל. ולדידן י"ל כיון שאומר הרי כו' בזה משמע שפיר שמקדשה בזה אבל בברייתא דליתא בזה רק סתם הרי את כו' קשה דלמה מהני כנ"ל:

23 אך י"ל דהא מסיק התם ריש השולח דהני לישני ב' לשונות משמע לשעבר ולהבא ובכל מקום לישנא דמהני בי' קאמר היכא דמועיל לשעבר אמרינן משמע לשעבר והיכא דמהני להבא שפיר משמע להבא כיון דב' לשונות משמע כנ"ל:

24 אמנם לכאורה באמרה היא הריני מקודשת הריני ארוסך למה אמרינן דהוי כי תלקח כו' הא כאן קשה שפיר כנ"ל כיון דמשמע לשעבר ג"כ ואי משמע לשעבר ודאי דלא הוי כי תלקח כו' דהא אינה מתקדשת עתה רק אומרת שהיא כבר מקודשת ורק משום דלהבא הוא הוי כי תלקח כו' ואינו מועיל וא"כ קשה דשוב נימא דלשעבר משמע דהא לישנא דמהני בי' קאמר וכאן הוא להיפך דאי להבא לא מהני כנ"ל אך זה טעות דממ"נ אי לשעבר משמע א"כ ליכא אמירה כלל עכשיו שתתקדש כיון דליכא רק אמירתה ואי להבא הוי כי תלקח ולכך אינו מועיל אמנם בדיבר עמה על עסקי קדושין דנתינה לחוד מהני רק דנימא דע"י אמירתה גרע דהוי כי תלקח כו' א"כ שפיר י"ל כנ"ל דכאן משמע שפיר לשעבר ואינו משמע כלל אמירתה להבא דאי להבא לא מהני כנ"ל. ולכך אמרינן דמשמע לשעבר וממילא אף דליכא אמירתה שוב מועיל הנתינה לחוד דהא דיבר עמה. ועכ"פ אינה מגרע אמירתה כיון דמשמע לשעבר שכבר מקודשת לא הוי כי תלקח כו' ולכך סוברים שפיר דמהני דיבר עמה כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דנימא גם בלא דיבר כו' דזה מיקרי דיבר עמה מה דאמרה היא. ולהנ"ל א"ש דאף דמיקרי דיבר עמה אינו מועיל דמגרע גרע באמירתה ולא מהני דיבר עמה. ואי משמע לשעבר ואין אמירתה שתתקדש עכשיו א"כ ג"כ לא מהני דשוב לא הוי דיבר עמה כיון דלשעבר משמע כנ"ל וממ"נ לא מהני כנ"ל:

25 ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דהוא ספק חיישינן מדאורייתא ולמה מדרבנן ע"ש וגם הרי"ף בשאר ספיקות פ' דמדאורייתא וכאן מדרבנן ע"ש. וי"ל דהנה לכאורה כיון דאמרינן בסתם נתינה כשנותן דבר לאדם ולא פירש אמרינן לשם פקדון נתן וע"ש לדעת הרבה פ' במל"מ פ"ג דה"א. והנה כאן איירי בלא דיבר עמה מתחלה ואין אנו יודעין כלל אם נתן לשם קדושין דאל"ה סגי בנתינה לחוד וא"כ אמרינן דלפיקדון נתן להפ' הנ"ל. רק בנתן הוא ואמרה היא נימא דאף דלפיקדון נתן מ"מ כשאומרת אח"כ הריני מקודשת מתקדשת אז. והנה הרש"ך נסתפק בטלי קדושין מע"ג קרקע אי הוי קדושין אי לא ולכאורה ביש לו פיקדון בידה ומקדשה אח"כ בו איך מקודשת הא הוי טלי קדושיך כו' דאינו נותן לה אז והטעם שכ' הב"ש דמיקרי בנתינה בא לידה לא שייך באמת רק הטעם דמועיל דהא פיקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתא וקודם הקדושין הי' ברשותו וא"כ כשמקדשה אח"כ ואומר הרי את כו' בזה נעשה שלה ונותן לה אז וזה עצמה הוי נתינה דבשלמא טלי קדושיך מעג"ק באמירתו לחוד עדיין לא קנתה רק כשנוטלת וזה המעשה אינה על ידו משא"כ בפיקדון זה שנעשה שלה הוא רק על ידי דיבורו ושפיר הוי נתינה כנ"ל:

26 אמנם לפי המבואר בתוס' גבי גט בידה ומשיחה בידו ריש ב"מ דאם קפצה ידה בחוזק אח"כ עד שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מ"מ כ' תוס' דאינה מגורשת דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דזו המעשה הוא על ידה שקפצה ידי' כו' ע"ש. וא"כ הכא בנתן הוא ואמרה היא כיון דאמרינן לפיקדון נתן לה רק מ"מ אח"כ כשאומרת הריני מקודשת כו' אז נעשה שלה ומקודשת א"כ שוב הוי כמו קפצה ידי' בחוזק דזו הנתינה הוי על ידה מה שנעשה שלה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ גם נתינה לא הוי ממילא ובנתן הוא ואמרה היא לא תתקדש כלל דנהי דסגי בנתינה הא גם הנתינה אינה מועלת כנ"ל. דכל הטעם דיועיל באמרה היא כ' הר"ן דסגי באמירתה ובשתיקה ששותק ונתרצה וא"כ הוי כטלי קדושיך כו' דגם בטלי קדושיך היא מתרצה במה שנוטלת מעג"ק ואעפ"כ כיון שהוא ע"י מעשה דידה אינו מועיל כנ"ל. וגם כאן כיון שהוא ע"י אמירתה רק שמתרצה כנ"ל:

27 אמנם י"ל דמה דאמרינן טלי קידושיך כו' אינו מועיל היינו דוקא היכא שצריכה להתקדש בתורת נתינה ולא בתורת הנאה כמו במתנה ע"מ להחזיר וכה"ג דאין הנאה ואינה מקודשת רק מטעם נתינה כו' לכך שפיר בטלי קדושיך כנ"ל לא מיקרי נתינה. אבל היכא שיש לה הנאה ומקודשת מטעם הנאה דלא בעינן נתינה כמו אדבר אליך לשלטון כו' ודאי דמועיל גם טלי קדושיך מעג"ק כנ"ל ולכך ממילא א"ש הכא דמתקדשת מטעם הנאה שפיר גם בנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כנ"ל אף דהוי כטלי מעג"ק:

28 וממילא יש לישב קושית הר"ן דהנה הפ' הקשו בכל ספק קדושין הא קי"ל דלאו לטיבועין נתנו וצריכה להחזיר הכסף קדושין וא"כ למה הוי ספק הא אין לה הנאה כלל כיון שיודעין בשעת קדושין שצריכה להחזיר. ותירצו דמ"מ נהי דאינו מועיל מטעם הנאה מ"מ מהני דהוי נתינה דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דמדאורייתא מקודשת וכאן לא דמי לחליפין ע"ש. וא"כ ממילא מיושב כיון דאמרינן בנתן הוא ואמרה היא דהוי ספק כו' א"כ נראה דגם ספק לא הוי דהא צריכה להחזיר הכסף קדושין כנ"ל. רק דנימא דמהני מטעם נתינה כנ"ל ושוב אינו מועיל כלל דהוי טלי קדושיך מע"ג קרקע כנ"ל וכיון שהוא מטעם נתינה שוב לא הוי קדושין כלל כנ"ל. ואמר הש"ס שפיר דספיקא הוא וממילא כיון דהוי ספק שוב מדאורייתא אינה מקודשת כלל אף מספק רק מדרבנן חיישינן ולכך כ' הרי"ף ז"ל רק מדרבנן משא"כ בשאר ספיקות שפיר הוי דאורייתא כנ"ל:

29 ומיושב ג"כ הרמב"ם ז"ל דפ' דהוי ס' דאורייתא דלטעמי' אזיל דפ' דמתנה ע"מ להחזיר דאינו מועיל מדאורייתא דבעינן דוקא שיהי' לה הנאה ולא סגי בנתינה לחוד ע"ש. וע"כ צ"ל גם בספק קדושין דמועיל מטעם הנאה וא"כ גם טלי קדושיך כו' הוי קדושין אף בספק ושפיר ממילא הוי כאן ס' דאורייתא כנ"ל וא"ש. וטעם הב"ש שלא חילק בטלי קדושיך אי מתקדשת מטעם הנאה כנ"ל י"ל כמו מקדש במלוה דאינה מקודשת ואף דבהנאת מחילת מלוה מקודשת מ"מ כשאינו אומר בפירוש דעתה אגוף הנתינה ואינה מועיל וכן בטלי קדושיך בסתם י"ל ג"כ כנ"ל ולא מהני אף היכא דאית לה הנאה ג"כ כנ"ל:

30 עוד י"ל בש"ס כיון דספיקא הוא הוי מקדש בלא עדים כמו בס' קרוב לה שכ' המרדכי הביאו הב"ש כיון דהס' הוא אם נעשה כלל מעשה הקדושין ע"ש. וגם כאן הס' אם הי' הנתינה כלל לקדושין אם נתרצה או לא ויש לדחות. או י"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות דלא הוי ס' ע"ש. ויש לדחות ג"כ:

31 אך מ"ש הוא בנתן מקודם ואח"כ אמרה כדעת האחרים שהביא לקמן הר"ן גבי תן מנה דאיירי כאן בנתן קודם ע"ש. אבל להר"ן ז"ל לקמן שפי' דאיירי באמרה בשעת הנתינה לא שייך הנ"ל וסובר שאף שיודעין שנתן לשם קדושין מ"מ לא מהני בלא אמירה דידי' ע"ש:

32 עוד י"ל קושיית הר"ן ז"ל דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ובקדושין יכול ג"כ לעשות שליח לאשה שתקדש לו אשה אחרת כמבואר בפ' ובש"ס גיטין לענין גט. והנה סוף פ"ב דגיטין אמר בש"ס גבי אשה עצמה מביאה את גיטה כו' דמשני דאמר לה הוי את שליח להולכה וכי מטית להתם אתנחי' אארעא וקבלית את גיטך כו' ופריך הא הוי טלי גיטך מעג"ק ומשני שוי התם שליח לקבלה כו' ומבואר דיכול לעשות לאשתו עצמה שליח להלכה ליתן לעצמה את הגט כנ"ל. ולכאורה ממילא גם גבי קדושין יכול לעשות לאשה עצמה שליח לקדש את עצמה לו בשליחותו דמה חילוק בגט דיכול לעשות אותה שליח להולכה ואמרינן דבמקום הבעל קאי ואין חילוק בינה לאחרת וכן בקידושין ג"כ כשעושה אותה שליח היא במקום הבעל לקדש את עצמה וכמו אלו הי' עושה שליח לאשה אחרת לקדש אותה אמנם נראה דהא חזינן דהתם בגט דאמר הוי שליח כו' ואנחי' אארעא וקבלית גיטך ולמה לי' אנחתי' אארעא הי' לומר בפשיטות שתתן לעצמה בשליחותו וע"כ דאינו מועיל בכה"ג. אך נראה דהיינו משום דבכה"ג לא הוי נתינה כלל כיון שהוא בידה בשליחותו של הבעל וא"כ אל מי נותנת שיהי' נקרא נתינה ואין כאן נתינה כלל רק שיהי' נעשה ממילא מידו ידה וזה לא מהני כנ"ל. ולכך צריך לומר אנחי' אארעא כו' ובזה כלה השליחות והוי נתינה כשמקבלת אי לאו משום טלי גיטך כו' וכן שוי את שליח לקבלה ג"כ מועיל כנ"ל ע"ש. וכן בקדושין. ממילא י"ל ג"כ דלא מהני כשנותן לה הכסף שתקדש לעצמה בתורת שליחות דג"כ לא שייך נתינה כיון שהיא במקום הבעל דשלוחו כמותו וא"כ אל מי נותנת ולא מהני. אבל נראה באומר לה אתנחי' אארעא בשליחותו וקבלי קדושיך מהני באמת להפ' דטלי קדושיך מעל גבי קרקע מהני ע"ש. או י"ל הטעם דאינו מועיל כנ"ל משום שאי אפשר שתהי' מגרש ומתגרשת בבת אחת ועל דבר א' תהי' נקרא שתיהם ולכך לא מהני כנ"ל כיון שבשעת הנתינה צריכה להיות שתיהם אבל באנחי' ע"ג קרקע שפיר מהני כנ"ל. אמנם נראה בקדושין דיש ב' דברים הנתינה והאמירה וא"כ למ"ד מילי מימסרן לשליח וא"כ יכול לעשות שליח על האמירה לבד וכשנותן בעצמו ועושה שליח על האמירה ג"כ מהני וא"כ נראה דיכול לעשות שליח להאשה עצמה על האמירה דכאן לא שייך הטעם דגבי הנתינה כנ"ל. דבהאמירה היא שלוחו כמו אשה אחרת שעשאה שליח והיא כמותו ולענין הריני מקודשת והיא מתרצית מהני ממילא והוי כמו אנחי' אארעא בנתינה כנ"ל. וא"כ ממילא נראה דכמו בשליח אחר שמקדשה אומר הרי את מקודשת לפלוני וא"כ כשעושה לאשה עצמה שליח כנ"ל. א"כ תוכל לומר הריני מקודשת לך דאומרת לעצמה בשליחותו הרי אני מקודשת לפלוני ולא שייך לומר דהוי כי תלקח אשה לאיש דז"א דאין אמירתה בשבילה שהיא מתקדשת כו' רק דהיא שלוחו וכמותו ואמירתה היא כאמירתו שתתקדש והוי כי יקח כו' דשפיר הוא האומר כיון דשלוחו של אדם כמותו כנ"ל. דאין לומר דמ"מ הוי כי תלקח דז"א דהא גם בגט בעינן ושלחה ולא שתשלח עצמה ואעפ"כ מהני התם וע"כ כיון דבשליחותו הוא הוי ושלחה כנ"ל. וגם הכא כיון דהאמירה בשליחותו שפיר הוי כי יקח דהוא הלוקח ומהני כנ"ל. וא"כ נראה דגם בלא עשה אותה שליח מ"מ למ"ש הרא"ש גבי ארצי' ארצי קמי' כו' דכשגילה דעתו שרוצה לקדשה יכול אחר לקדשה בשבילו גם בלא שליחות דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דזכות הוא לו מהני כו' דזכי' מטעם שליחות כו' וא"כ כאן לכאורה בנתן הוא ואמרה היא למה לא יועיל משום כי תלקח הא כיון דרוצה לקדשה וזכות היא לו וא"כ אמירתה מועיל שפיר מטעם שליחות אף דלא עשאה שליח וממילא הוי כי יקח דאמירתה הוא בשבילו מטעם שליחות כנ"ל ושפיר תתקדש כנ"ל וכמו בעשאה שליח בפירוש דהי' מועיל כנ"ל והוי שפיר כי יקח כנ"ל. אך י"ל דבאמת מהאי טעמא הוי ספק דהא ודאי לא הוי דכוונתה הוא בתורת שליחות דשמא היא לעצמה שרצונה להתקדש כו' והוי כי תלקח כו'. ולכך הוי באמת ספק בנתן הוא ואמרה היא כנ"ל דשמא הוא בתורת שליחות ומהני כנ"ל:

33 אמנם עכשיו דהוי ספיקא שוב י"ל דגם ס' לא הוי דשוב לא הוי זכות לו כיון דעדיין אינה מקודשת גמורה וכמ"ש המל"מ בעשה שליח לקדש סתם וקידש קדושי ספק דהוי שינוי בשליחות דמסתמא אינו רוצה בספק ע"ש וממילא בסתם לא הוי זכות כלל וא"כ ממילא גם ספק אינו דלא שייך בשליחותו כיון שלא עשאה שליח והיא רק לעצמה והוי כי תלקח כו' ולכך אמר ספיקא הוא ומדאורייתא ממילא גם ספק לא הוי וחיישינן רק מדרבנן כנ"ל. וגם הרי"ף פ' דרק מדרבנן משא"כ בשאר ס' כנ"ל:

34 מ"ש לעיל דהרי את מקודשת ב' לשונות משמע עבר ולהבא. ובאמת ז"א כמ"ש תוס' גיטין ריש השולח דכמו הרי הוא הקדש דמשמע להבא ע"ש. אך אינו מוכרח דהא לא דמי לגמרי להקדש ע"ש. וגם דוקא בלשון הרי את מקודשת דהוא לשון הקדש משא"כ הרי את מאורסת כו' דאינו לשון הקדש כמ"ש תוס' לענין פשטה קדושין בכולה ע"ש:

35 למימרא דסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כו' ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו הא ל"ה לא הוי ידים כו'. והקשה בס' ע"י דלמא כשנזיר עובר לפניו הוי ודאי נזיר וכשאין נזיר עובר לפניו לא הוי רק ספק וגם בקדושין כשלא אמר לי הוי ספק קדושין וכשאמר לי מקודשת ודאי ע"ש:

36 ונראה לישב דהנה הוא ז"ל בעצמו כתב עוד דגם בנזיר עובר לפניו לא הוי ידים מוכיחות לגמרי רק דהוי מוכיח קצת והקשה ג"כ אמאי הוא נזיר ודאי כיון דלא הוי מוכיח לגמרי. ונראה דהנה תוס' ד"ה הב"ע כתבו דלכך בגירושין מגורשת אף דהוי ג"כ ידים שאין מוכיחות משום דבשלמא בקדושין אם לא אמר לי יכול להיות שקדש האשה לפנינו בתורת שליחות וכן בנדרים אם אין נזיר עובר לפניו יכול להיות דאמר אהא בתענית אבל בגירושין אינו יכול לגרש את אשת חבירו ולכך הוי מוכיח ומגורשת ע"ש:

37 ולפ"ז מיושב קושייתו השני' דבנזיר עובר לפניו ג"כ הוא ספק דז"א כיון דהוא ס' ממילא הוא ודאי דשפיר הוי ידים כמו בגירושין שאינו יכול להיות שכיון אהא בתענית ז"א דעל תענית הוי ידים שאינם מוכיחות לגמרי דלענין תענית לא מהני כלל מה שנזיר עובר לפניו ולא הוי בתענית כלל וממילא מוכח שכיון אהא בנזיר דהוא עכ"פ ספק וממילא דהוא ודאי כמו בגירושין. דבאמת קשה איך חלקו תוס' בין גירושין לקדושין ונזיר הלא גם בנזיר ודאי כיון אהא בנזירות דאי כיון על תענית הוי ידים שאינן מוכיחות. אך ז"א דגם עכשיו הוא ידים שאינן מוכיחות אבל בנזיר עובר לפניו ממילא כיון דאי כיון אנזירות הוי עכ"פ ספק ואי כיון על תענית לא הוי ידים כלל והוי עכשיו כמו בגירושין והוי נזיר ודאי:

38 ולפ"ז מיושב קושייתו הראשונה מאי פריך הש"ס דלמא סבר שמואל דאף באין נזיר עובר לפניו הוי ספק. ולפמ"ש א"ש דאם נאמר דבאין נזיר עובר לפניו ג"כ הוי ספק ובכל ידים שאינן מוכיחות הוי ספק א"כ נשאר קושיית ע"י השני' דאף בנזיר עובר לפניו לא הוי מוכיח לגמרי ולא יהי' אלא ספק וא"ל כמ"ש דכיון שהוא ספק ממילא הוא ודאי כמו בגירושין דלא יוכל להיות שכיון אהא בתענית דהוי ידים שאין מוכיחות. ז"א כיון דגם אם כיון אהא בתענית ג"כ הוא ספק כמו בכל ידים שאינן מוכיחות ממילא עכשיו שנזיר עובר לפניו ג"כ אינו אלא ספק דלא הוי כגירושין ופריך שפיר וא"ש.

13 תוספות על קידושין פתח ↗

« חידושי הרי"מ על קידושין ג׳ ע״א חידושי הרי"מ על קידושין ו׳ ע״ב »